בוחרת בטוב

פאק! פאק! פאק!

הרסתי.

עכשיו העור שלי מקולף.

וזה כואב. אלוהים כמה שזה כואב.

אם תבואנה לבקר עוד ועוד.. אולי הן תצלחנה למוסס את חומת האבן שהקפתי בה את עצמי.

לא נמאס לך? שאלת אתמול.
בטח שנמאס לי, עניתי בחצי קול, זה שמבשר לי שהדמעות כאן, שוב.
כשניתקנו בכיתי את המיאוס מהפחדים, מהערכה העצמית הנמוכה ומחוסר האימון, מהתיסכולים שצברתי לאורך השנים שהביאו אותי להאמין שאני לא שווה כלום, לאף אחד.

עכשיו אני מבינה אמירות שלך שמרת אי שם בהתחלה, שיש לי עוד לבכות המוןןןןןןןן.
עם עצמי, ואולי, אם תסכים, שוב, אז גם איתך.
לפורר ולהעיף את כל הרע הזה שהצטבר עלי.
ולתת לעצמי אפשרות לבחור ולהחליט מתוך ראיה ברורה, ואולי גם עם כוחות.

"כל כך יפה שפשוט בא לאכול אותך"...
האומנם?


בד"כ מחמאות כאלו נתפסות אצלי כחנופה, כרצון להשיג משהו.
אבל לו אני דווקא מאמינה. <נזכרת בכמיהה שלו אלי בלי שום סייגים והשגות על המראה>
והאמירה הזו שלו מצליחה לרכך קצת את הקיפאון שלי.
אולי בגלל שהוא כ"כ רחוק וכ"כ נשוי? אולי.

שנה חדשה בפתח.
מה היא צופנת לי?

אני נוברת אחורה אחורה לשנים של החושך, אני מתקשה לזכור אם העוצמות היו כאלו.
כבר כמה שנים טובות שאני לא זוכרת כזה חושך בעיניים. ובלב.

כבויה.

ככה לסיים את השנה?
ככה להתחיל את השנה החדשה?

כדי להפסיק להתלונן צריך לנשום.

אי אפשר לברוח לאורך זמן. צריך לבחור.
כלומר אפשר להמשיך לחיות מתוך בריחה. זה לחיות בכאילו. חייתי ככה הרבה שנים.
זו לא אופציה מבחינתי יותר.

ושוב, התזכורת של מאסטר לשים לב לנשימות. לשים לב לנשום. ואז אוכל לראות איפה וכמה אני מתלוננת, ולהפסיק להתלונן.
לפני איזה שהוא זמן שנראה עכשיו כמו נצח, אמר לי מאסטר, אחד האנשים היותר חכמים שבסביבתי ש"כדי ללמוד-צריך להקשיב. וכדי להקשיב-צריך לשתוק", לקח לי המון זמן להבין ולהפנים את האמירה הזו. מקווה שליישם את הצורה בה אני נושמת, יקח לי פחות זמן להבין ולהפנים.

ככה זה מרגיש, לבד. עירומה וחשופה לפגיעות העולם.

שוקעת. כל פעם עוד קצת בתוך הרפש.
יודעת שאין מי שיציל אותי מלבדי.
וזה מה שמרסק אותי לאבק שאני הופכת להיות.

איך אמרת אתמול? קיפאון.
לא יכולתי להגדיר את זה מדויק יותר.


העולם מת. ואני תיכף איתו.

אין לי עוד מה לחפש כאן.
גם את "חלקת האלוהים" שלי אני מאבדת.

בחירה מודעת או תחושת חוסר אונים שמפיל? לא יודעת. וזה כנראה גם לא ממש חשוב עכשיו.

למה אני נאבקת?
באמא שלי.
בילד שלי.
בעצמי.
כל הזמן במלחמה.
ממה אני מגנה עלי? מה אני מפחדת שיתפוס אותי לא מוכנה?

יש לי על מה לחשוב הלילה, על השיחה הזו מהרגע שמותירה אותי עם דמעות, חלולה.
אבל אפילו תו"כ זה אני יכולה לשים לב כמה אני חשובה לך. למרות ועל אף הכל.

נבהלתי. מאוד נבהלתי, למרות שנשמתי עמוק והבטחתי לעצמי לטפל בדברים כשיצוצו, אחד לאחד,
בצורה הגיונית.
אז קיבלתי החלטה. אבל איפה שהוא יצאתי מפורפורציות, נבהלתי עד איבוד הנשימה וההגיון.
ושוב, אני תקועה בפחדים ובדפוסי העבר שמאיימים להטביע אותי שוב.

אני אפילו לא מצליחה להקשיב שם, לנסות להבין. זה כמו סינית בשבילי, למרות ששמעתי את הדברים כבר הרבה פעמים.
במקום זה, אני כועסת.

הסשן הזה אתמול הביא אותי, שוב, למסקנה שהאישה הזו היא פשוט תותחית.
היא כ"כ יודעת מה שהיא עושה. מוכשרת.
גם לצפות בה מהצד זה תענוג.
ומאסטר שמח שאני "סוף סוף מתחילה להפיק תועלת." (:

עלו שם דברים שצריך לקלף עוד. זה לא היה מתוכנן, אבל ככה פתאום זה צף.
והפורקן של המבוכה, היה מביך.
הענין הוא שיש שם עוד המוןןןןןן.