|
|
|
למה אני מרגישה ככה עכשיו? מה קרה?
בעצם לא קרה כלום.
ובדיוק כמו שמאסטר כתב לי ביום שישי :" תמיד תזכרי ותתעקשי על זה מול עצמך, מעולם לא עשית שום דבר לא בסדר. את כל מה שלא טוב לך השאירי מאחור כלא היה".
אז שייזדיינו לי כולם. אני חיה כמו שהכי טוב לי ונכון לי, בלי שום צורך להסביר או להתנצל.
בדיוק כמו שנאמר לי. יש לי את חלקת האלוהים שלי.
מתרכזת בה, מתעטפת ומתכרבלת בה.
ומודה.
כל פעם מחדש אני אוהבת יותר, עמוק יותר בפנים.
כל פעם מחדש אני מתרגשת.
תודה.
התיזכורת הזו לשמור על סדר בעולם שלי ולא להתבלבל הייתה במקום, כמו תמיד.
הידיעה הזו שקראתי עכשיו החזירה אותי ברגע למקומות האפלים שלי, אלו שפותחים אותם רק במודע, רק ביחד.
אני זוכרת שזה עבר, אני יודעת שאני חזקה, שכלום מכל זה לא יכול לקרות שוב, אבל זה לא עוצר אותי מלבכות
ההרגשה של החסר מחלחלת פנימה והקול שלי האישי והפנימי לא מצליחים ללטף לי ת'בפנים, כמו שרק הוא יודע.
נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני בוכה ככה מהצלפות.
וכבר קיבלתי הצלפות כואבות יותר, גם ממאסטר.
בוכה? אני יכולה לגנוח, להאנח, להתפתל, לייבב, לצעוק. אבל לבכות?
אז אחרי שנתתי לדברים לעלות, ופרקתי שם, בידיים של מאסטר, במקום הבטוח עלי אדמות..
ובכיתי הרבה מאוד החוצה. הרבה מאוד כאב ועלבון ופחד שקשה להעלותם במחשבה, וקשה יותר על השפתיים. נתתי לילדה הקטנה הזו שבי לבכות על החסר, על מה שלעולם יחסר.
ואז בא השוט, והקיין, ועוד משהו שלא ממש זיהיתי אבל השאיר יופי של סימנים, והצלפה, ועוד אחת, וחזקה יותר, וכואבת יותר. ואני רק עומדת שם וסופגת את הכאב לתוכי, זוכרת לנשום פנימה. ואז בא הבכי, מחודש.
מוצלפת, בוכה ומחובקת בו זמנית. יד מצליפה והיד השניה אוחזת בי חזק.
תחושה עילאית.
אז אני אולי עדיין מפנטזת על סשן יומולדת שיפתיע. משהו כזה שטרם התנסתי בו.
אבל את הסשן הזה? לא יכולתי לבקש לי טוב ממנו.
כל פסיעה היום העלתה כאב קל, הזכירה לי שהתחת שלי מסומן כראוי.
עכשיו מנצלת את הימים עד שיעלמו הסימנים, כדי להתענג.
תודה.
======
זוכרת לקחת לי משם את התובנה הזו שבידי להחליט שאף אחד לא יכול לפגוע בי.
השינוי הזה בתפיסה לא פשוט לי.
מאסטר מנסה להסביר לי שבדיוק כמו שאני מקבלת ממנו השפלה וכאב, אני יכולה לבחור שלא להיפגע ולא לכאוב כשמישהו אחר מנסה לרמוס אותי. אני יכולה שלא לאפשר להם. בהחלטה שלי.
להזכיר לעצמי שאני לא במבחן?
תוך כדי עשיה אני בודקת את עצמי בשבע עיניים, כמו יודעת שתיכף דברים ישתבשו יצאו משליטה.
קיבינימט הפחד הזה, ההרגשה הזו שאין לי שמץ של מושג איך לפעול ואיך להגיב כדי לא לטעות, כדי לא להרוס.
היי, אני עושה כמיטב יכולתי, בכל רגע נתון. אז בלי לחץ.
עכשיו אני מבינה למה מתכוון מאסטר כשהוא אומר, תשחררי, תוותרי.
לוותר על תחושת הכישלון, על "לשים לעצמי רגל" עוד לפני שהתחלתי.
דיי. מספיק!!
אני בסדר. הכי בסדר שיש.
האם אני באמת עושה בחירה מודעת? או רק "עושה קולות של כאילו"..?
בוחרת או שוב, נגררת, נסחפת?
אני שוב, מחפשת מי יציל אותי מעצמי?
אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףף.
מה זה הפחד הזה מעצמי??
כמה חוסר אמון. בסביבה ובעצמי.
יש לי הרבה מאוד מה לעשות בזמן הזה של השקט, גם אם התוכניות שלי היו שונות לחלוטין.
אני צריכה לשים לב ל"לפיד הכשלונות" שאני נושאת איתי, שנים.
שופטת את עצמי, מראש, לכישלון. לא מאמינה. את, הרי מתי שהוא תפשלי..
אמירות חיוביות מאחרים? אין דבר כזה, כלום לא אמיתי. זה הדיפולט שלי. לחסום. מיד.
הגיע הזמן לצמוח. להפסיק לפחד מעצמי.
להפסיק לברוח!
להפסיק לרצות להיות הבובה על חוטים שזזה רק כשמישהו מפעיל אותה.
להתחיל לעשות. ליזום. לקבוע. סדר עדיפויות, סדר יום ומשמעת.
את שומעת את זה?
מגיע לך. באמת שמגיע לך.
והטוב שלי תלוי בי.
ועוד תזכורת חשובה חשובה. איכות החיים שלי, תלויה באיכות החיים שלו. שווה להשקיע שם.
שוב אני תקועה?
אתה לא מאפשר לי ליפול שם, למוסס את הכל, לתת לפחדים ולתיסכולים שלי לצאת דרך הדמעות, כשאתה שם מחזיק אותי חזק שאזכור שהפחד הוא רק פחד, שאני בהחלט יכולה לכל מה שבא מולי.
מחסור בזמן ובתיזמון, זה מה שיש שם?
לעזאזל, אבל אני לא מצליחה להתרומם בחזרה.
זה הרבה מאוד זמן.
הרבה מאוד זמן גם לאנשים שהולכים בדרך תקופה ארוכה ממני, שהיא ברורה ונהירה להם, סלולה תחת כפות רגליהם. גם לאלו שלא מתבלבלים, כמוני, מכל סערה חולפת.
אני, עדיין לא שם, לצערי. אני בדרך.
צועדת שניים קדימה, ואחד אחורה, לפעמים גם נופלת, מחליקה על התחת. כן על "התחת הגדול והשמן שלי". קורה. גם למוכשרים ממני.
אני מתגעגעת. זה לא סוד.
כל הזמן אמרתי לעצמי, וגם לך, שאני צריכה לבוא, לשחרר, לנקות, להתפרק, לכאוב, לבכות.
לראות שאחרי כל זה, הכל עדיין, בסדר גמור. ולתת לחיוך לעלות מפנים, ולחזור לעצמי.
ועכשיו מה? אני זו שלא עושה מה שאתה אומר לה, שלא משאירה לך ברירה רק להגיד לי את הדברים שאני לא אוהבת לשמוע כי מה הטעם בכלל להגיד לי?
איך אבוא עכשיו? איך ארשה לעצמי להשתחרר לגמרי לתוך החיבוק שלך, להתחפר, בלי שום חומות בנינו? איך?
