לפני 14 שנים. 11 ביולי 2010 בשעה 10:40
זה הרבה מאוד זמן.
הרבה מאוד זמן גם לאנשים שהולכים בדרך תקופה ארוכה ממני, שהיא ברורה ונהירה להם, סלולה תחת כפות רגליהם. גם לאלו שלא מתבלבלים, כמוני, מכל סערה חולפת.
אני, עדיין לא שם, לצערי. אני בדרך.
צועדת שניים קדימה, ואחד אחורה, לפעמים גם נופלת, מחליקה על התחת. כן על "התחת הגדול והשמן שלי". קורה. גם למוכשרים ממני.
אני מתגעגעת. זה לא סוד.
כל הזמן אמרתי לעצמי, וגם לך, שאני צריכה לבוא, לשחרר, לנקות, להתפרק, לכאוב, לבכות.
לראות שאחרי כל זה, הכל עדיין, בסדר גמור. ולתת לחיוך לעלות מפנים, ולחזור לעצמי.
ועכשיו מה? אני זו שלא עושה מה שאתה אומר לה, שלא משאירה לך ברירה רק להגיד לי את הדברים שאני לא אוהבת לשמוע כי מה הטעם בכלל להגיד לי?
איך אבוא עכשיו? איך ארשה לעצמי להשתחרר לגמרי לתוך החיבוק שלך, להתחפר, בלי שום חומות בנינו? איך?