בוחרת בטוב

אם יש משהו שהורג אותי בקלות, אלו האמירות של :"תעשי מה שבא לך/מה שאת רוצה".
כשהן באות ממאסטר.

שונאת את זה. שונאת!
נכון, מגיע לי. אני מתסכלת, אני לא פועלת תמיד לפי הכללים, אני שוב, הולכת לאיבוד. נכון.
ולמרות זאת, אני כאן כדי לקבל מרות. כדי לשמוע את מאסטר גם כשלא נעים לי.
כשאני שומעת "תעשי מה שאת רוצה" אני נסגרת, ברגע.

איך שבא לי למות, לפעמים. כן, זו בריחה, ואולי גם פחדנות, אבל קיבינימט, נמאס לי!!!
נמאס לי מהחרא שאני מייצרת בעצמי, מהחרא שנדבק אלי מהסביבה.

חמוץ מידיי.
למרות שהיום הזה היה אמור להיות מתוק.
זה לא הזיעה, גם לא הדמעות. כי הן אינן, עדיין.
הן מחכות להזדמנות, למקום הבטוח שלהן. שלי.
אני עמוסה בהן. ממזמן לא הייתי במצב "נזיל" כ"כ.
איך אמרה לי ההיא שפגשתי בשבוע שעבר והייתה צריכה באיזה שהוא שלב לחפש לי ממחטה-
את גדושה, הן מציפות אותך. וגם שם התאפקתי נורא.

התחושה הזו חונקת אותי.
איך מאסטר אמר לי פעם מזמן? לא להיבהל גם מהרגשה כזו, לתת לה מקום.
זו רק הרגשה והיא תחלוף.
וכמו שכבר כתבתי לך היום, כל מה שאני מבקשת לי ביום הזה, רק להניח ראש על הברכיים שלך, לטבוע בתוך החיבוק שלך ולתת לעצמי להפוך לשלולית. לפרוק ולהתפרק. אח"כ אוכל לחזור לעצמי.

אין לי כח לכתוב.
אין בי חשק להתחיל לנבור פנימה אל ה"למה והאיך".
אני זוכרת דבר אחד, שלצערי, לא מקהה את עוצמות הפגיעה, שהיא, מן הסתם אוהבת אותי בדרכה שלה. אני לפחות מנסה להאמין בזה.
אני לא יודעת למה זה דוקר אותי כ"כ, אבל היחס והאמירות שלה, הכאילו אגביות, זורקות אותי אחורה, למקום הנעזב והבודד והלא אהוב.
אנחנו כבר לא נהיה סיפור אהבה. אף פעם.
חבל לי עליך, אמא.
חבל לי גם עלי.
וחבל לי גם על דור ההמשך.. שמשהו בתחושה שלי מולו נחסם.

העומס. העשיה. האחריות. החום. הגעגוע.
כל אלו ועוד יושבים לי כמו אבן על החזה.
לוחץ.

אני יודעת מה לעשות. מה ואיך. ככה כתבת לי.
ברור שאני יודעת. יודעת ועושה. אבל נקודת הפתיחה שלי נמוכה מאוד.
סף רגישות נמוך ופגיעות שאני לא זוכרת כבר הרבה זמן.
כל מילה קטנה ושולית מקפיצה אותי, דוקרת.

אני נושמת, דואגת לשים לב לסובב אותי.
זה עוזר לי לא להתרסק לרצפה לחתיכות.
אבל הנשימות קצת כואבות.
לא, לא קל לי.

שבת שלום.
}{

כמה שאתה חסר לי כאן. עכשיו.

כל הדרך הביתה באוטובוס, בכיתי, מזל שכבר התחיל להחשיך.
האוטובוס הזה שאם ממשיכים איתו עוד כמה תחנות מגיעים אליך.
האמת? התחשק לי להמשיך. פשוט ליסוע, לרדת בתחנה הקבועה ולחכות.

וההוא שחושב שהוא מכיר אותי מאוד לעומק, רק כי חלקנו את אותה המיטה פעם, לא להרבה זמן,
אמר לי שבזמן האחרון, הפנים שלי, העיניים שלי משדרות לאות, עייפות שכזו.
נו מה הפלא?
אני לא מספיקה לעצמי בשביל לפרוק, זה יותר מידיי בשבילי להכיל, אני לא נוגעת בנקודות הכואבות. זה מידי מפחיד לבד. אני צריכה אותך כאן כדי להרשות לעצמי לפתוח ולנקז מוגלה החוצה.

הפחד הגדול שלי הוא מדברים שיתבשו, וברור לי שיהיו כאלו, כשמאסטר איננו.
שם עיקר הלחץ.
הקושי נובע גם, בין היתר מההבנה שאין לי את מי לשתף. עם מי לחלוק. עם מי להתייעץ.
אין ממי לקבל ליטוף.

כשבא הטלפון, הכמעט קבוע, עם התלונות, עברה בי ממש לשניה המחשבה: שיט. מאסטר לא כאן. אבל דקה אח"כ כבר הייתי מפוקסת על הנשימה שלי, על מה שצריך להיעשות.

אני חייבת להזכיר לעצמי, זו לא חוכמה לדקלם בנקודות את הדרך בה כדאי לי לנהוג.
אוחח בין ההגיון לרגש המרחק הוא רב. ומסתבר שהדרך עודנה ארוכה.

בקטנה???
כן. כי ככה מאסטר אמר.
כמו שהגעגוע הוא "רק" געגוע.
והלחץ הוא "רק" לחץ.

קשה לי לגמד ולהקטין את הרגשות האלו שמציפים אותי.
אבל מאסטר הסביר לי שזו דרך לשלוט בהם.
כדאי לי לאמץ את הגישה הזו. אולי זה יעזור לי לעבור את הזמן הבא.

בשבילי השיר הזה של ריטה ועילי בוטנר הוא מסוג השירים ששומעים פעם אחת ומתאהבים.
ובהאזנה השניה והשלישית, מתאהבים יותר.

ביומיים האחרונים הוא מזדמזם לי בפה ובראש ובלב.
ועכשיו אחרי השיחה הזו אני מתחברת, יותר ממה שהייתי קודם, למילים.

"קול זיכרון חוזר
ריח וצליל אחר
מישהו עלי שומר
אי שם למעלה קרוב
בכל המילים שתיקה
והנה עכשיו אתה
שתישאר בסוף
את כל כולי לאסוף

איך התשוקה שורפת
רציתי לקום ללכת איתך
כל הלילות אוהבת
ובימים מחכה
מה שנרקם בינינו
איש לא יבין את שנינו
עכשיו שלי הופעת
כולי בשבילך

וגם החלום נפתר
ומה שנפער נסגר
בטח תבוא מחר
פתאום תפתיע אותי
כל זיכרון חוזר
ריח וצליל אחר
מישהו עלי שומר
אי שם למעלה קרוב... "

אני כאן מחכה. ויותר מאשמח אם תבוא מחר.
עכשיו אני לומדת כמה שורפת התשוקה והגעגוע. גם אם הוא "רק" געגוע.
}{

סדר היום שלי השתבש.
השעון. יש הרבה אירועים ואורחים ובאופן כללי עמוס. שעות השינה השתבשו. או מדויק יותר-הצטמצמו. ככה שאני מאוד עייפה. מצד שני לא תמיד מסוגלת להיכנס למיטה בזמן.

ועל השמירה והכבוד לגוף שלי? איבדתי את זה כמעט לגמרי.
אני זקוקה לדחיפה כדי להתחיל מחדש.

ולמרות הכל, למרות שמאוד קל לי ליפול למקום של האשמה עצמית, אני עוצרת שם.
נושמת עמוק. מקשיבה ללב.
והכי מחכה שכבר תהיה כאן ותעוזר לאפס, מעבר לנשימה המודעת שעוזרת לי לא להחליק למטה.