בוחרת בטוב

הפחד הגדול שלי הוא מדברים שיתבשו, וברור לי שיהיו כאלו, כשמאסטר איננו.
שם עיקר הלחץ.
הקושי נובע גם, בין היתר מההבנה שאין לי את מי לשתף. עם מי לחלוק. עם מי להתייעץ.
אין ממי לקבל ליטוף.

כשבא הטלפון, הכמעט קבוע, עם התלונות, עברה בי ממש לשניה המחשבה: שיט. מאסטר לא כאן. אבל דקה אח"כ כבר הייתי מפוקסת על הנשימה שלי, על מה שצריך להיעשות.

אני חייבת להזכיר לעצמי, זו לא חוכמה לדקלם בנקודות את הדרך בה כדאי לי לנהוג.
אוחח בין ההגיון לרגש המרחק הוא רב. ומסתבר שהדרך עודנה ארוכה.