לפני 14 שנים. 23 ביוני 2010 בשעה 18:18
כמה שאתה חסר לי כאן. עכשיו.
כל הדרך הביתה באוטובוס, בכיתי, מזל שכבר התחיל להחשיך.
האוטובוס הזה שאם ממשיכים איתו עוד כמה תחנות מגיעים אליך.
האמת? התחשק לי להמשיך. פשוט ליסוע, לרדת בתחנה הקבועה ולחכות.
וההוא שחושב שהוא מכיר אותי מאוד לעומק, רק כי חלקנו את אותה המיטה פעם, לא להרבה זמן,
אמר לי שבזמן האחרון, הפנים שלי, העיניים שלי משדרות לאות, עייפות שכזו.
נו מה הפלא?
אני לא מספיקה לעצמי בשביל לפרוק, זה יותר מידיי בשבילי להכיל, אני לא נוגעת בנקודות הכואבות. זה מידי מפחיד לבד. אני צריכה אותך כאן כדי להרשות לעצמי לפתוח ולנקז מוגלה החוצה.