בוחרת בטוב

המתח מתפוגג לאיטו דרך הכאב הנוראי בכפות הרגליים.
העייפות משתלטת עלי. בקושי פוקחת עיניים.
אבל אפשר לחייך שוב, בלי להרגיש שהפה רק מתעקם.

הוא רק פחד. ובכל זאת, הוא פחד.והוא מרגיש לגמרי אמיתי.
קצת קשה לי לנשום.
אין לי מקום להכיל.
והדמעות מסרבות לעבור את מחסום העיניים. הם שם כל היום, אך לא גולשות החוצה.
ידעתי שזה יהיה לא פשוט בעבורי. דיברנו על זה. אבל לא היה זמן לפרוק שם הכל ולפרק.
אז פשוט הדחקתי.
עכשיו כשהכל כבר כאן, הלחץ מטפס.

מתחברת לליטוף הזה, ליד שמגוננת גם מרחוק, מנסה לשאוב לי עידוד.

ללב שלי..
מה אתה אומר לי משם מאסטר??
אני זוכרת שהכל בסדר, לא חושבת לרגע שלא, למרות מערבולת ההרגשות.
למרות כל ה"אם והאילו"..

ולמרות הכל, אתה פה חסר לי.

הו, כמה שאני זקוקה לפורקן.

ישבתי לי הערב, מוקפת באנשים שאני אוהבת, שמפרגנים, שמרעיפים אהבה. אמיתית.
ואיכשהו מצאתי את עצמי פורשת לשירותים, מתנשמת בכבדות והופס, דמעות.
בין כולם הרגשתי לי לרגע לבד, פתאום קצת מבוהלת, רחוקה מידיי ממך.
ואז נזכרתי בשיחה הזו שהתקיימה רק לפני שבוע, שאלת אם אני יכולה להרגיש את החיבוק שלך מרחוק. ואני שמעתי את הקול המלטף שלך ואמרתי ש"כן, אני בהחלט מרגישה אותך עוטף אותי גם מרחוק." אז ישבתי שם בשירותים, דומעת, מתמכרת להרגשה שאתה איתי גם עכשיו, מחבק.
נגבתי את הדמעות ויצאתי לחייך...

הפורקן האמיתי יבוא עוד מעט, כשאכנס למיטה.

יותר חזקה מהפחד היא התחושה של העוצמה. של השליטה בדברים.
לא היה לי ספק שהזמן הזה שעומד לפני יהיה מאתגר, מכל כיוון.

זוכרת את ההוראות האחרונות- לנשום ולשחרר, ולא לדחוף בכח אלא בהרבה אהבה.

משננת את האמירה המופלאה הזו שנאמרה כשירדתי מהאופנוע לאסוף לי חיבוק אחרון:
תזכרי שהשלווה שלך נמצאת במרחק חמש נשימות.
לא נותנת לדברים להוציא אותי משיווי משקל. נושמת. זוכרת שה-כל בסדר. ראבק, הכל! ונרגעת.

מחשבת את הצעדים שלי, שוקלת. לא שמה לעצמי רגל.
מבינה שאני לא צריכה להגיע לסף התהום כדי לראות שאני יכולה לעצור שם ולא ליפול.

ומדברת. מדברת בראש, בלב, במילים. ולגמרי יכולה לשמוע אותך עונה לי.

שבת שלום.
ואחריו שבוע נפלאאאאא.
(:

הכוס שלי רגיש וכואב. בעצם כל האיזור הזה כואב.
אתמול בכלל הרגשתי שהיד שלך תיכף יוצאת לי דרך התחת.
והיה רק עוד קצת, כדי לשבור את השיא. עוד קצת וכל כף היד הגדולה הזו הייתה בתוכי, חופרת, מגששת אחרי הרחם שלי.
אבל השאגות שלי אמרו שכדאי לחכות עם השיא לפעם הבאה, שאתרחב קצת. (:
היה כייף ומגרה מאוד הכאב הזה. אחר כך פשוט שכבתי שם ואוננתי בטירוף.

כמו תמיד, כל שיחה, כל פגישה איתך הן למידה. משהו ששווה לחקוק בראש, להפנים, וכמובן-ליישם.
הצמיד הזה שאתמול עמלת לסדר ולשפץ אותו כי אף אחד אחר לא עושה את זה...
הצמיד הזה, המתנה הנפלאה הזו, הוא לימוד עוד מהיום שנקלע. אני זוכרת אותך שם, עם הריח הזה של הבית חולים, עם הכאבים המטורפים, אבל לא מרפה, ולא מתייאש גם כשמשהו לא מסתדר. אתה פורם. מנסה שוב. ושוב. עד שהצמיד הזה שעל היד שלי נראה כמו שאתה רוצה שהוא יראה.
וגם אתמול, כשהפכת אותו למושלם, התאמצת.
אני מזמן הייתי מרימה ידיים. אז הרווחתי לי שיעור לחיים. "אם את רוצה משהו, פשוט תעשי אותו כי אף אחד אחר לא יעשה את זה. ויותר חשוב, לא להתפשר על פחות מהטופ!"

עכשיו נוספו לו לצמיד שני צמידי גומי. אחד הוא פרפר לבן, זה שמזכיר לי שיחה אחרת עם מאסטר, שאמר לי לעקוב קצת אחרי האופן בו פרפרים נוחתים על פרחים ומוצצים להם את מה שהם יכולים למצוץ. ואז מתעופפים הלאה...

כל כך הרבה פעמים אמרת לי שזה לא משנה בכלל איפה אתה נמצא, אתה תמיד כאן איתי, בתוכי. נדמה לי שעכשיו אני מתחילה להבין ולהרגיש את העוצמות.
כן, אמרת לי שאני יכולה לשוחח איתך גם כשאתה לא כאן, אני יכולה לשמוע אותך גם אם אתה לא מעבר לקו. אם אקשיב היטב אוכל לשמוע אותך עונה לי, בראש.
כמו עכשיו שהורית לי לשחרר, לשחרר, והקשבת ליבבות שלי ולמילים הקטועות, והדרכת אותי להקשיב למה שאתה עונה לי.
אתה תהיה כאן איתי, גם כשתהיה רחוק. הקול שלך יחבק אותי, ממש כמו עכשיו דרך הטלפון.
המחשבה שאתה מלווה גם את השעות הפחות נוחות גורמת לי להמשיך לפרוק.
אני כותבת ומנגבת את הדמעות שיורדות.
בלילה, בזמן שלי לעצמי כשאני במיטה מחבקת ולומדת לתת לי אהבה, אני גם אשוחח איתך. אפרוק מולך את מה שהצטבר במשך היום, את הלחצים הקטנים האלו שמצטברים כמו אבק על החזה, שמקשים על הנשימה. הנשימה הזו שאני מתאמנת לא לשכוח אותה. הנשימה המודעת לתחתית הבטן, זו שמאפסת, זו שמזכירה לי שה-כל בסדר, שהעולם יכול להיות מקום שטוב לחיות בו.

יש לי עוד דרך לעשות, למחוק את חוסר ההערכה העצמית שלי, את הביטול הכמעט אוטומטי של היכולות שלי. את השיפוט העצמי חסר הרחמים. כל אלו לא מובילים אותי לשום מקום טוב.
אבל לאט לאט.
המשימה הברורה לזמן הקרוב היא, לזכור לנשום. לקנות לי את ההרגל החדש הזה, לשמר אותו.

אוהבת אותך כך כך מאסטר שלי. על היכולת המופלאה הזו שלך להכיל אותי על כל המורכבות שלי, על האהבה והסבלנות שאתה מקרין גם דרך הטלפון.

כמו תמיד, לשמוע את האמירות האלו ממאסטר זה נשמע על גבול ההזוי.
אבל ככה זה, כמה שהזוי ככה נכון, נוגע, מדויק.
"לכי לקבל את השבת. לכי להתקדש ולהיטהר.." רגע, זה באמת המאסטר שלי?? (-:
"תני לנשימות שלך ללטף אותך מבפנים. תאספי לך אהבה. שימי לב לזה גם בשולחן השבת.."
"זה אולי יעלה דמעות. זה בסדר." אולי?? רק מלשמוע את הקול הזה, אומר את המילים האלו שנוגעות לי בנקודה הכי חלשה ונזקקת שלי מפנים, והדמעות שלי עולות.
אוחחחח, נפלא לקבל כך את השבת.

======
הציור הזה ששלחת לי היום, בתוספת הכיתוב המדויק. תמצית הכל. כמה זה הופך את הכל לברור יותר. פשוט יותר. אבל לא קל בכלללל....
"מבחוץ יש את השכבה החיצונית שאותה מראים לעולם כולו. מתחת בוערים כל השדים, הדפוסים, הפחדים, הכעסים... כל מה שגורם לנו להתנהג כמו שאנחנו מתנהגים ולהרגיש כמו שאנחנו מרגישים. עמוק מתחת לזה נמצא מקור האושר שלנו."
אני עדיין בוחנת את הכוויות והסימנים של הדפוסים והפחדים והכעסים.. העוצמות של הכעס שלי עדיין עצומות. רק שהיום אני כבר יכולה לשים לב, להבחין שאני כועסת, לזכור שיש שם משהו מתחת. שאני צריכה לנקות שם. זה כבר עוזר לי להרגיע באותו הרגע. במקום לסחוב את הכעס והחמיצות עוד שעות.

שכבתי לי במיטה, נושמת בשימת לב, בדיוק כמו שאמרת לי..
ונתתי לעצמי מקום. להתבונן.
שמתי לב שאני רואה את עצמי כאנוכית. אבל לא מהמקום שמבין שמגיע גם לי, שהגיע הזמן להעמיד את עצמי בראש סולם העדיפויות. אלא ממקום שגורם לי יסורי מצפון.

אני לא מצליחה לחשב במדויק כמה מהדפוסים שלי שאני משליכה על העבר הם באמת בגלל זה וכמה הם רק תירוצים. אבל אולי זה לא חשוב.
אני נפעמת כל פעם מחדש איך שיחה "תמימה" איתך מגיעה איכשהו לדמעות. אלו שחשבתי שנגמרו לי כבר מזמן... שומעת בראש שלי אותך, אומר שיש עוד הרבה דמעות לבכות שם. וכמו תמיד, גם כאן, אתה צודק. (:

מקשיבה לדניאל סלומן ששר את "מישהו לרוץ איתו", בלי הפסקה.
עכשיו תורי
עכשיו תורי לאהוב
עכשיו אני גם לי מגיע
שיהיה מישהו כאן קרוב
יחבק וירגיע
אחד אחד את השדים במלחמה הזאת
אחד אחד את הפצעים שלא נותנים לחיות

מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד
מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד
מישהו לרוץ איתו בגשם החזק
שבתוכי תמיד יורד
ולא נפסק

עכשיו תורי
עכשיו תורי לא לכאוב
עכשיו אני גם לי מגיע
מישהו שלא ייתן לעזוב
הוא יילחם וינצח
אחד אחד את הקרבות במלחמה שלי
הוא יחבר את החלומות השבורים שלי

ולהפתעתי אני מתחילה להרגיש שה"מישהו" הזה בהחלט יכולה להיות אני!
אוהבת כאן את עצמי, לומדת לעשות את מה שלא ידעתי מעולם. לאהוב.
ומחכה כבר לחיבוק שלך, מאסטר.

חג שמח.

עוד יום של שימת לב. של נשימה מודעת, כזו שמורידה בדקות את מלפס החרדתיות ומשתיקה עמוק בפנים את ה"מטחנה".

המשימה שלי היא לבדוק ולראות עם עצמי איך אני מקבלת אותי. איך אני מסתכלת עלי.
שמתי לב כמה חוסר ביטחון יש בהתנהלות שלי. ראבק! כמה אני לא סומכת על עצמי.
הדפוסים שלי גורמים לי להרגיש נח יותר אם אני מאופרת, אם הצורה החיצונית שלי נראת טוב. שם אני מרגישה טיפטיפה יותר "שווה". אני יודעת שזו טעות. אלו ההרגלים הישנים שלי.
אני מניחה שזו אחת הסיבות שמאסטר מעדיף שאבוא נקיה לחלוטין מאיפור.

עכשיו אני מרגישה שהתחלתי לנבור פנימה. להכיר את עצמי באמת. התובנות לא תמיד נעימות, והמשימה שלי לשים לב שלא להיבהל ולא לעצור את הנשימה.
וכמו שמאסטר אמר:
"תמיד את יכולה לשנות.
כשאת יודעת מה מניע אותך, מה את עושה ולמה את עושה את זה, את יכולה לשנות.
את יכולה לדעת איפה לעשות שינוי.
כשאת לא יודעת איפה את נמצאת את לא יכולה לעשות שום דבר."