בוחרת בטוב

הכוס שלי רגיש וכואב. בעצם כל האיזור הזה כואב.
אתמול בכלל הרגשתי שהיד שלך תיכף יוצאת לי דרך התחת.
והיה רק עוד קצת, כדי לשבור את השיא. עוד קצת וכל כף היד הגדולה הזו הייתה בתוכי, חופרת, מגששת אחרי הרחם שלי.
אבל השאגות שלי אמרו שכדאי לחכות עם השיא לפעם הבאה, שאתרחב קצת. (:
היה כייף ומגרה מאוד הכאב הזה. אחר כך פשוט שכבתי שם ואוננתי בטירוף.

כמו תמיד, כל שיחה, כל פגישה איתך הן למידה. משהו ששווה לחקוק בראש, להפנים, וכמובן-ליישם.
הצמיד הזה שאתמול עמלת לסדר ולשפץ אותו כי אף אחד אחר לא עושה את זה...
הצמיד הזה, המתנה הנפלאה הזו, הוא לימוד עוד מהיום שנקלע. אני זוכרת אותך שם, עם הריח הזה של הבית חולים, עם הכאבים המטורפים, אבל לא מרפה, ולא מתייאש גם כשמשהו לא מסתדר. אתה פורם. מנסה שוב. ושוב. עד שהצמיד הזה שעל היד שלי נראה כמו שאתה רוצה שהוא יראה.
וגם אתמול, כשהפכת אותו למושלם, התאמצת.
אני מזמן הייתי מרימה ידיים. אז הרווחתי לי שיעור לחיים. "אם את רוצה משהו, פשוט תעשי אותו כי אף אחד אחר לא יעשה את זה. ויותר חשוב, לא להתפשר על פחות מהטופ!"

עכשיו נוספו לו לצמיד שני צמידי גומי. אחד הוא פרפר לבן, זה שמזכיר לי שיחה אחרת עם מאסטר, שאמר לי לעקוב קצת אחרי האופן בו פרפרים נוחתים על פרחים ומוצצים להם את מה שהם יכולים למצוץ. ואז מתעופפים הלאה...