בוחרת בטוב

כל כך הרבה פעמים אמרת לי שזה לא משנה בכלל איפה אתה נמצא, אתה תמיד כאן איתי, בתוכי. נדמה לי שעכשיו אני מתחילה להבין ולהרגיש את העוצמות.
כן, אמרת לי שאני יכולה לשוחח איתך גם כשאתה לא כאן, אני יכולה לשמוע אותך גם אם אתה לא מעבר לקו. אם אקשיב היטב אוכל לשמוע אותך עונה לי, בראש.
כמו עכשיו שהורית לי לשחרר, לשחרר, והקשבת ליבבות שלי ולמילים הקטועות, והדרכת אותי להקשיב למה שאתה עונה לי.
אתה תהיה כאן איתי, גם כשתהיה רחוק. הקול שלך יחבק אותי, ממש כמו עכשיו דרך הטלפון.
המחשבה שאתה מלווה גם את השעות הפחות נוחות גורמת לי להמשיך לפרוק.
אני כותבת ומנגבת את הדמעות שיורדות.
בלילה, בזמן שלי לעצמי כשאני במיטה מחבקת ולומדת לתת לי אהבה, אני גם אשוחח איתך. אפרוק מולך את מה שהצטבר במשך היום, את הלחצים הקטנים האלו שמצטברים כמו אבק על החזה, שמקשים על הנשימה. הנשימה הזו שאני מתאמנת לא לשכוח אותה. הנשימה המודעת לתחתית הבטן, זו שמאפסת, זו שמזכירה לי שה-כל בסדר, שהעולם יכול להיות מקום שטוב לחיות בו.

יש לי עוד דרך לעשות, למחוק את חוסר ההערכה העצמית שלי, את הביטול הכמעט אוטומטי של היכולות שלי. את השיפוט העצמי חסר הרחמים. כל אלו לא מובילים אותי לשום מקום טוב.
אבל לאט לאט.
המשימה הברורה לזמן הקרוב היא, לזכור לנשום. לקנות לי את ההרגל החדש הזה, לשמר אותו.

אוהבת אותך כך כך מאסטר שלי. על היכולת המופלאה הזו שלך להכיל אותי על כל המורכבות שלי, על האהבה והסבלנות שאתה מקרין גם דרך הטלפון.