בוחרת בטוב

הזה שלי פשוט דופק אותי!

עכשיו שאני מבינה את זה, מהאני רוצה ומוכנה לעשות ואיך משתחררים ממנו איך??

יום שישי, בוקר, מוקדם, תחילת סוף שבוע, יש תוכניות נהדרות לסופ"ש..
אז למה קיבינימט אני כועסת כ"כ?

הבטן כואבת, מהכעס ומהמחזור..
חייבת לשחרר.

אני כבר יודעת שהדפוס הזה של הכעס והיללנות, הם דפוסים שסיגלתי בעבר כדי לשרוד.
כדאי לי לזכור שעכשיו אני לא צריכה לשרוד יותר, אני לא צריכה להוכיח כלום. לאף אחד.
פשוט ללמוד לחיות את החיים שלי בשימת לב, לוותר על הדפוסים האלו שתוקעים אותי במקום הזה, שגורמים לי להמשיך לבוסס בחרא.

האם אני רוצה ללמוד לשלוט בדפוסים שלי או להמשיך לדשדש בהם??
ברור שאני רוצה ללמוד לשלוט בהם. ברור.

כמה כעס יש בי בפנים, זה פשוט לא יאומן.
ואני בטיפשותי מוציאה אותו על האדם הלא נכון.
למה? כי הוא נוגע איפה שכואב? אומר את מה שלא נעים ולא נח לשמוע-את האמת?

אני יודעת שהוא לא הולך לפנק אותי. אבל הרצון הזה לקצת אמפטיה הוא מוגזם?

כוסומו!
זה המקום היחיד שבו אני רוצה לקבל אמפטיה. לא רוצה אותה מאף אדם אחר, לא רוצה ולא צריכה!

עכשיו אני אמשיך להתאמן על הנשימה המודעת, זו שתעזור לי להעיף את הכעס.
ואסלק את שאריות ה"יללנות המתמסכנת".
אני אסיים את היום הזה שקטה, שלווה וקשובה ועם נשימה שזורמת באופן חופשי.

בקלות אני חוזרת למקום הזה, לידיעה שאתה נותן לי את מה שטוב עבורי, שאתה רוצה רק את הטוב בשבילי.

התבלבלתי לרגע, איבדתי אשתונות, היומיים האחרונים רצופים הזדמניות ללמידה שמשאירה אותי מותשת.
המלחמה בדפוסים שלי, באמונה שאני לא שווה הרבה או לא יכולה, היא מלחמה מתישה.
כמו גם תחושת האחריות האדירה הזו שגורמת לי לפחד קצת..
ולא, אני לא מסכנה. אני מאושרת. שיש לי את הזכות והיכולת ללמוד ולשנות.
תודה מאסטר.

פתחתי היום את אחד הנושאים הכיי כאובים. לא תיכנתי מראש, אבל במהלך הקבוצה הרגשתי שזה צריך לצאת מתי שהוא, שיהיה לי יותר קל אח"כ, ושזו עוד עבודה על המציאות שלי.

הפליא אותי שיש שם עוד דמעות. חשבתי שאני כבר יכולה לדבר בלי להחנק מבכי.
מסתבר שכל פעם שפותחים מחדש, עם אנשים חדשים, זה מעלה בכי.
ועוד כמה דברים שמציפים..
כמו הזיכרון ההוא שתפס אותי באוטו בדרך חזרה כשדיברנו על כמה כייף זה לישון בעירום.
אני מאוד אוהבת לישון עירומה, כשהסדינים מלטפים את כולי.
אבל היו זמנים שרק הרעיון לישון עירומה, חשופה כ"כ, העביר בי צמרמורת.
אני זוכרת את ש. זה הראשון שכיוון אחרי החושך הגדול.
הוא היה סבלני והרעיונות שלו נשמעו לי כמו רעיונות שיצאו מהתחת.
אני, עירומה, לילה שלם?? נו ב'אמת! אין מצב. לא עושה לי טוב הרעיון...
החשש ממגע, אפילו מגע עצמי, היה חזק כ"כ, היה צריך שם הרבה כח שכנוע כדי שאסכים.
אני זוכרת את החדר ההוא שישנתי בו באותו הלילה, את הכסא שעמד שם ליד, את הבגדים שלי יורדים פריט אחר פריט, נשארת עירומה לחלוטין וצוללת מתחת לשמיכה, להתרגל להרגשה, להרגיע את הרעידות.
לא ידעתי שאני זוכרת את הסיטואציה הזו. כמו תמיד, כשהדברים עולים, פתאום צצים להם כל מיני זכרונות ישנים שלא זכרתי עד לרגע זה.

זו ה-משימה שלי כרגע.

לנשום נשימות מודעות. לשים לב ל 3 הנקודות :הגרון, החזה והבטן. לשחרר שם את הלחץ.
בחזה הכי קשה לי. שם הגוש נתפס וצובט הכי חזק שאפשר.
לנשום לתחתית הבטן, כמו שלמדתי ממש בהתחלה עם מאסטר.
לתת לנשימות ללטף מבפנים, להשקיט ולהרגיע.
ואז אין כעס. ודברים לא "מתפלקים".. הכל במודעות ושימת לב.

המציאות היא השיעור הטוב ביותר שקיים.

כל יום וההתרחשיויות שלו. כל יום והזדמנות מחודשת ללמוד, ליישם.

הבוקר הייתה לי הזדמנות מצויינת לזכור שלמרות שהדברים התגלגלו באופן הזה, בדרך שלא ממש רציתי, אני בסדר גמור, בלי שום צורך להסתיר או להתנצל. פשוט ככה. הכי בסדר שיש.

המפגשים הליילים שלי עם עצמי, והקבוצה, הם חתיכת שיעור שאני עוברת.
שיעור בלקלף שכבות, בלהפסיק לפחד מהאמת, ובלהפסיק ליפות.
לעיתים המציאות מחורבנת. אין שום סיבה לספר לכולם שהיה שם שוקולד.

*******
מאסטר שלי, שמחה כ"כ ומאושרת שניתנה לי ההזדמנות להיות שם ולשרת, ולתת ולהביא. אלו הדברים שמרגישים לי כייף אמיתי.
ככה אני אוהבת. להיות שם בשבילך. שם אני מוכנה ורוצה להרגיש שיפחה.

"הרצון הזה ש א נ י אהיה כאן מזיז א ו ת ך הצידה"


מעולם קודם לא חשתי את הביטחון הזה, את האמון המוחלט בי, ואת התמיכה והעידוד האין סופיים האלו שמאסטר העניק ומעניק לי.
במשך כל שנות חיי, אף אחד לא טרח להאיר לי שאני ב-א-מ-ת יכולה ושאני באמת נהדרת, בדיוק כמו שאני.
ובא מאסטר ומלמד אותי לעקור את כל חוסר האימון העצמי הזה, מלמד אותי להעניק לעצמי אהבה ללא תנאים.
ואני מה? מתחברת לחיבוק ולעטיפה שלו כמו לחמצן. כשמההתחלה מאסטר אמר לי שהוא יכול לגרום לי להיות מכורה. יכול אבל לא מעוניין.
הטוב הזה, החדש, זה שלמדתי להכיר רק בשנים האחרונות, בשנים שלי עם מאסטר, מעבר לזה שהוא מחזק אותי, עוזר לי לזקוף את הכתפיים, כנראה שהוא גם גרם לי קצת להישען יותר מידיי, במקום להפשיל שרוולים ולהילחם!

מאסטר שלי, אהוב ומיוחד, מתנצלת על האכזבה, על זה שאני גורמת לך להיות אובד עצות.
מרכינה ראש, מפסיקה להילחם, ומקבלת מרות. כמו שאמרת לי היום, קודם את שלך, ואח"כ גם את שלי.

זו כבר פעם שניה שאני לא מצליחה למצוא "חדש וטוב".
זה לא מוצא חן בעיניי. אמרתי את זה גם לצביה. ועדיין, אני מזכירה לעצמי לא לשפוט אותי.
כשצביה מדברת, היא מזכירה לי את מאסטר. "תפסיקי לרדת על עצמך.."

התחלתי את המפגש בהרגשה לא נוחה במיוחד, הוצאתי את זה ב"מיני סשן", נשארה בי תחושה לא נוחה מהפגש האחרון, שיצאתי ממנו בהרגשה שלא עבדתי נכון, שלא פרקתי כלום.
התחושה השתפרה קצת אח"כ. אבל יש לי עוד להתפשט המון, להסיר ולקלף מבוכות כדי להיות אני, זו שגם אני בקושי מכירה.
והעייפות... היא פתאום צצה לה משום מקום, כמעט נרדמתי שם.
זו הייתה תזכורת לזה שדפוסים מעייפים. שהעייפות הזו היא בריחה, גם הגוף יודע שזו עבודה לא פשוטה.

התרכזתי בזה, להיות כאן ועכשיו,
להנות מהאנשים, מהאש, מהריחות, מהטעמים ומהצבעים.
האש מכשפת אותי. ישבתי מרותקת. אני גם כמובן מריחה בהתאם. (:

יש לי הרבה עבודה לעשות. כשה א-ב' הם כמו שמאסטר אומר לאהוב את עצמי באמת, לקבל אותי, את כולי, בלי שום שיפוטיות.
אני זקוקה ליד, לקול הזה שיכוון אותי לשם, יערוך לי הכרות מחודשת עם ההרגשה, עם הדמעות שעולות תוך רגע, כשמאסטר לוחש לי באוזן- מגיע לך. מגיע גם לך שיאהבו אותך באמת.
לא פלא שביום שישי הרגשתי נפלא כ"כ. היו שם גילויי אהבה, הכי אמתיים שיש, בלי שום משחקים! הכלבה היפה בעולם באה, התרפקה עלי, הניחה עלי את הראש והתמכרה לליטופים שלי. רק אז שמתי לב כמה גם אני התגעגעתי אליה.

כן. כרגיל אתה צודק.

הצלחתי להרחיק ממני את ההרגשה הזו כשאני איתך, באופן כמעט מוחלט.
כמעט. כי בכל את כשאמרתי לי לפסק את הרגליים ולגעת מולך בדגדגן שלי, הייתה שם מעט מבוכה.
גם כשהתכופפתי ופיסקתי את פלחי הטוסיק שלי כדי שתיטיב לראות. ועוד הדגשת שאתה בוחן את כל החלקים שלי. והמחשבה שעברה לי לרגע בראש הייתה, אופס, רק שלא רואים את הטחורים..

אבל ביני לבין עצמי ומול אחרים, כן, ישנה בושה.
הרצון הזה ליפות את המציאות, טבוע בי עמוק כ"כ, שזה עוד הרבה לפני מה שאני מציגה לעולם.
אלו דברים שאני עצמי מאמינה בהם! עכשיו אני קולטת, שאני טורחת לייפות לעצמי, הרבה לפני שאני דואגת לעשות זאת מול שאר העולם.
ראבק, איך הגעתי לזה?
טוב שיש מי שמכוון את תשומת ליבי, לראות, לשים לב גם לזה, ולשנות.
להפסיק להתבייש. מה שיש זה מה שיש. ולהפסיק לייפות את המציאות.

עכשיו אנחנו יודעים מה עוצר אותי מלקבל את כל מה שאתה נותן.

חוסר האמון שלי בעצמי. ההבנה וההרגשה שלא משנה מה וכמה אני אעשה, בסוף מחכה הכישלון. גם כשאני משננת שכל עוד מנסים לא נכשלים.
ועשיה של דברים שלא באופן שלם.
זה שלא אימצתי לי כדרך חיים את ההליכה עקב בצד אגודל, את ההקפדה על התמדה ודיוק ושלמות.
אלו המרכיבים ההרסניים ביותר. המתכון הבטוח בדרך לכישלון.

איך, איך אני מביאה את עצמי להאמין לי? ללא תנאי וללא שום הוכחות מוקדמות?
זה שלב הקדם. אם לא תהיה לי האמונה בעצמי שיתכן גם אחרת, לגמרי, בלי שום ספקות!
עם מחיקה מוחלטת של כשלונות העבר, לא אוכל להתקדם הלאה, לחתור באמת לעשיה מושלמת.