בוחרת בטוב

יש לי כל מיני תשובות לשאלה שלך.
רשמתי לעצמי בנקודות.
אני אמתין שתתפנה.
הן לא מציגות אותי באור חיובי.
מה אני הולכת לעשות עם זה?
איך יוצרים את השינוי האמיתי, העמוק? לא זה עובר מעל העור? לא השינוי בנגיעות קטנות
אמרת לי קודם "תשאלי אותי לאן ללכת. אני אגיד לך".

"סתמי את הפה

תחזרי לתוך הניילונים ותצאי משם בשקט

שקטה וחזקה".

רק המחשבה לחזור על הסשן הזה מעבירה בי רעד. רעד של רצון.

אבל עכשיו הזמן לעבוד. יש לי חיים להילחם עליהם. עכשיו רק להיזכר שיש אופציה כזו של להיות עטופה בניילונים, מזיעה ודוממת. כשהכל מסביב עוצר. הבלאגן עובר להילוך איטי.
להתחבר לשם, וקדימה לעבודה.

** אם אצליח, יהיו גם תמונות.
(:


--יש גם תמונות בגלריה.

המחזור הזה שלי, שבד"כ מדייק להפליא, מהתל בי כבר כמה חודשים.

אם הוא יקדים לו השבוע..
אני אני..
אוףףףףףףףףף.
רק זה חסר לי עכשיו.

יש ממי לבקש דחיה למחזור?
בבקשה.

בימים האחרונים אני שומעת שיר שנדמה לי שנכתב בדיוק עבורי.
אודי דוידי כתב והליחן שיר שבסיסו הוא במסכת אבות א,יג: "הוא היה אומר, אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתיי."
הוא- הילל הזקן.

אם אין אני לי מי לי
מילים ולחן: אודי דוידי

לאן שלא תלך לאן שלא תפנה אתה
תמיד תוכל לראות את כל הטוב שבבריאה
תמיד תדע לשתול
זרעים של אהבה
מסביבך

הזמן יקר כל כך והמלאכה רבה
והזרעים טמונים עמוק עמוק בתוכך
אז צא לדרכך
פזר אותם מסביבך
בעצמך

אם אין אני לי - מי לי?
וכשאני לעצמי - מה אני?
ואם לא עכשיו אי מתי?

המחרשה שבידך היא רק אמונתך
והתלמים שבשדך הם כוח בחירתך
אז רק תבחר בטוב
תדע רק לאהוב
את עולמך

ולפעמים אתה קצת מתעייף במלאכה
ומבקש שמישהו יושיט יד אל ידך
חפש בתוכך
חפש בנשמתך
זה כוחך

ממש תיכף, שבת.

האוירה של יום שישי שונה משאר ימי השבוע.
גם בת"א יום שישי מרגיש אחרת. בדקתי בשבוע שעבר. (:

אני פותחת.
נותנת לשקט להיכנס, ללטף ולעטוף אותי מבפנים.

שבת שלום.

השבת, בניגוד לשבת שעברה, בלי כאבים מיוחדים בחור של התחת!
(-:

למרות שזה לא נפל עלי בהפתעה-
לגמרי לא קל לי המרחק הזה.

זה לא ההגיון שמדבר. הרי שם ברור לי שזה מה יש כרגע.
סדר עדיפויות.

מה לעשות שללב שלי יש היגיון משלו?

אני ברגע כזה של חולשה, של געגוע עמוק.
ואפילו את הקול שלו אין לי כרגע שיחבק.

זה לא ממסכנות. סתם היצטברות של דברים שאני רוצה ליישב לי בראש מולו ואיתו.

אני יודעת שאתה יודע ובכל זאת בא לי לשחרר צעקה כזו מבפנים.
מאסטר, אני מתגעגעת. מאוד.

ליטפתי היום את העיר היפה הזו בעיניים שלי.
התגעגעתי.
אני עדיין אוהבת אותה מאוד. את הרחובות המטופחים, הטיילות הנהדרות,
את הים!
גם את בניין מגורי לשעבר לשעבר. וסליחה מהחברות שלי שנאלצו "להיגרר" בעיקבות חברתן הסנטימנטלית. (:

כל פעם אני נפרדת ממנה עוד קצת, למרות שעבר כבר זמן רב מאז שהתגוררתי בה.

היה כייף. ובכל זאת, גם צביטה קטנה בלב.

זה היה טיפשי מצידי לחשוב שאתה לא מבין.

הרי אתה,
במיוחדות שלך,
בדרך שלך,
בשקט שלך,
מבין אותי ומרגיש וקולט, גם מרחוק. גם ללא מילים.

תקופה לא פשוטה עוברת עלי.
עמוק בפנים אני מבינה פתאום את מה שאתה אומר: תקועה/מתעקשת/לא משחררת.

זה לגמרי מתסכל. להיות תקוע כשהלב והראש רוצים אחרת.
רוצה להרגיש עמוק בפנים את חווית השיחרור האמיתית מכל תסביכי העבר.
לתת לעצמי לאהוב בלי התחשבנויות ומגננות. פשוט כי גם לי מגיע להיות נאהבת.
ומי יאהב אותי אם לא אני?

להרגיש.

שוב אני מודה. ושמה לב להשקעה ולאיכפתיות.
נכונה לבחור מחדש, להתקרב, לסמוך, להתמסר.

תודה מאסטר.
}{

על שימת לב.

על זכירה והבנה שהכל בסדר.

ואהבה אמיתית לעצמי.

ובא לי לצרוח עוד-אוףףףף אחד גדול.
מתוסכלת.

כמה סימלי שאני בדיוק באמצע לקרוא את הספר "אשה בורחת מבשורה".

אני בורחת?
מפחדת?
לא מעיזה?
עקשנית?

כשהוא פורש לי את זה מול העיניים זה נשמע כאילו אני בוחרת להתעקש להמשיך להיתקע בעבר.
כשאני משוחחת עם אחרים, אני מבינה כמה התקדמתי, איזה שינוי אני עושה.

אז איפה זה "נעלם"? למה אני לא מצליחה להראות גם לו?

ושוב, "אני מרגיש שאת מתחילה לוותר גם על זה. תחשבי ותבחרי. תנסי להבין מה אני מנסה לומר לך".

באמת שאני מנסה. ועומדת מאחורי הבחירה שלי לבחור אחרת. בטוב.
רק שלא תמיד יש בי מספיק הבנה, למרות ההסברים שלך.
או אולי זו תעוזה אמיתית שחסרה לי, לשים זין על כולם ולחיות במלאות ובאושר-כי מגיע לי!

אבל עכשיו אני מבולבלת וכואב לי הראש.