בוחרת בטוב

אני לא מתכוונת להרפות.
גם לא כשאני מבינה פתאום שבעצם, למרות כל ה"שיעורים" והמתנות שאני מקבלת ממאסטר,
אני עדיין דיי בתחילת הדרך.
יש לי עוד הרבהההה עבודה. להעביר את הכל משלב ההבנה בראש ללב.
לקבל, להאמין לגמרי ו-ליישם.

ואיך מאסטר אומר?
תפסיקי לרצות.

אז רציתי לישון קצת בצהריים. אז מה?
לא הסתדר? אז לא. לא קרה כלום!
פשוט להיות פתוחה ונכונה לחוות את מה שהעולם מציע. להיות גמישה יותר לשינויים.

שבוע טוב.

====
ובכלל, רק שבוע עבר מאז המחמאה שקיבלתי ממאסטר. "פתאום אני רואה שאכן צעדת ועשית עבודה."

כשאני פועלת בשימת לב, הכל נראה אחרת.
הכל נראה אפשרי, הכל מרוכך יותר.

כן, יש עוד "אי אילו" דברים לשפר,
יש לי עוד מה ללמוד,
יש עוד גאוה שצריך לסלק ולפנות, כדי שהלב יהיה נקי לאהבת אמת.
כשאדע לאהוב את עצמי נקי ואמיתי, אוכל להתפנות ולאהוב גם את הסביבה.

היום גם שמתי לב שבמצבי לחץ מאוד קשה לי לתפקד.
השקט שאני אוספת לי בעמל רב, בנשימות עמוקות ובעקשנות, תוך כדי שינון שהכל בסדר,
השקט הזה מתערער בלחץ.
יש עוד על מה לעבוד. אין ספק.

גם על מקומות המסתור המעולים להברחת יהלומים. (:

לשים לב. לפרטים הקטנים.
בבוקר כזה אני יכולה לראות את הפרח הצהוב שאני לא זוכרת את שמו, נפתח.
אחרי מספר חודשים שהיה שם רק ירוק. היום הוא גם שמש הססנית שיתפתח לשמש גדולה ומחייכת.
וזה עושה אותי מחייכת, הבוקר הזה.

מזכירה לעצמי שהכח נמצא בידיים שלי!
גם ההחלטה ממה אני בוחרת להיפגע או לא.
תזכורת חשובה בדרך לעבודה.

ויאללה החוצה...
בחזרה להליכון.
(:

האסימון נפל.
הבנתי את שמאסטר חוזר ואומר לי:"לא בחרת עדיין".
היה לי ברור שבחרתי, אז לפני כמעט שנתיים.
בחרתי בו ובדרך שלו ובחרתי בי. אחרת לא הייתי נשארת כל הזמן הזה.
אחרת לא הייתי יורדת על בירכי ומתחננת.

אבל הערב, באוטובוס, חדרה בי ההבנה שאני שוכחת שאפשר וכדאי לבחור כל רגע. מחדש.
יש לי את היכולת ואת הזכות!
אני מסוגלת לעצור את הסחף שהחיים סוחפים אותי בו.
אני יכולה להפסיק להיגרר אחרי השתלשלות היומיום.
כדאי שאפסיק להיות פאסיבית.
כדאי שאתחיל לבחור, כל פעם, כל רגע מחדש אם אני רוצה ואם מתאים לי.
אני מסוגלת ויכולה. והכי חשוב ==== אני ר ו צ ה ====

בוחרת מחדש להיות במקום הזה על הבירכיים, מתחת למאסטר.
מרכינה ראש ומודה על הזכות להיות שלו.
מבטיחה לעשות כל שידרש כדי להיות ראויה למקום הזה, לידיים האלו.

בחוץ גשם. ברקים ורעמים בלי סוף.
בפנים אני מתאמנת על להשקיט את "סערה" הפרטית שלי , לקחת את זה עמוק פנימה.
לצעוד עוד ועוד, בלי להילחץ, בלי להתבלבל.

אולי לא חשבתי שזה יגיע עמוק כל כך, אמיתי כך כך..
אולי לא ידעתי שיש בכלל רבדים כאלו..
עכשיו זה מולי. הקצה.
להחליט. טוב או רע.
חיים או חרא של חיים.

ישבתי קודם על הספה, מכורבלת, מול החנוכיה. בשקט.
מלטפת מבפנים, לוחשת לילדה שבי שהכל בסדר ומספיק כבר עם הלחץ והפחד המיותר הזה, הם לא מובילים אותי לשום מקום טוב.
מאסטר אמר לי מוקדם יותר ללכת לדאוג לעצמי, עכשיו בזמן הזה שיש לי שקט.
נראה לי שתיכף אזוז למיטה, להתכרבל.

=====
מרגישה שבא לי איזה זיון טוב, אחד כזה שיפרק לי את הצורה.
ואחד שיפנק.. עם הלשון.
אני מתגעגעת להרגשה.

בוקר חדש.
יוצאת לעבודה האמיתית שלי, היישום של כל המתנות הנפלאות שאני מקבלת.
לא מתכוונת לתת לדברים להוציא אותי מהשקט שלי.
ואם יבואו אי שקט ולחץ בבטן?
אני יודעת לטפל בהם!

בוקר אור ויום נהדר לכולם.

מעולם לא התנסתי בטיפוס על הרים, אבל ההגיון שלי אומר לי שככל שמתקדמים בדרך לפיסגה הנשימה מתקצרת.. השרירים כבר כואבים. לא פשוט.

לא, לא פשוט בכלל. וככה מרגישה לי גם "משימת חיי".
זו גאווה שלא מאפשרת לי לוותר?
זה חוסר באמון העצמי שלי בי שמביא את החשש ששוב ידרסו אותי?
אמרתי היום שהכעס הוא הכלי שלי מולם. הוא הכוח שלי.
הכעס הוא הנסיון הנואש לגרום להם להבין שאני פה ואני אעמוד על שלי.
אני נכשלת במשימה הזו, אין ספק.
אני מענישה ודופקת את עצמי.
ועדיין, קשה לי להתנהל אחרת.
איך אמר לי מאסטר היום? תבואי בחיוך ובאהבה. לעצמך.
והרגש שלי צועק שזו השפלה.שהם רוצים להשפיל אותי. לגמד.

מרגישה כמו אחת שמסתובבת סביב הזנב שלה.
אני יודעת שאני צריכה להיות אמיתית עם עצמי, האם אני רוצה לבחור דרך חיים אחרת או להמשיך להתנהל בכעס ולבוסס בחרא.
כי כמו שמאסטר אמר, אף אחד שם לא יבוא על ארבע להתנצל. כדאי לי לוותר על הרצון לראות אותם כך.
לצערי ההתמודדות שלי עם המשפחה שלי נתפסת בעיניי שוב ושוב כמשהו שגדול עלי.
והלוואי והייתי יודעת איך לוותר על הכעס והפגיעה והעלבון שאגרתי במשך השנים ופשוט לאהוב, אותי ואותם.
רק שלפני הויתור על הכעס צריך עוד לשחרר ולפרק, עוד ועוד. להתרוקן ממנו. ואז לוותר.
מקווה בשבילי שיהיה לי האומץ להיפתח עוד ולשחרר עוד ולהתרוקן לגמרי.
לקבל באהבה גמורה אותי ובהבנה את חוסר היכולות שלהם.

=====
הפוסט הזה נכנתב תוך כדי בכי שהצטבר בפנים כבר כמה ימים.
ובראש מזדמזם משפט משיר של מירי מסיקה: "לא כעסתי, כי לכעוס משאיר אותי בודד בחושך מרוחק.".. <להפנמה.>

שקט.
"תשמעי אותי כל הזמן לוחש לך שקט. שקט".

אז אני שומעת, ומרפה, ומשחררת לאט לאט.
מוותרת על ההתעקשות המיותרת הזו,
מוותרת על הפחד.
מוותרת על החולשה.

משננת שאני חזקה ויכולה.
מבטיחה לשנן ולשנן ולחזור ולשנן, עד שגם אני אאמין בזה, מביפנוכו.

הנפש והגוף שלי השתוקקו ליד שלך. לליטוף ולכאב.
כולי השתוקקתי למקום הבטוח, המוכר. המקום שלי. למטה.

עכשיו אני מעיזה לבקש את היד שלך.
אני רוצה מאסטר, שתמשיך להחזיק חזק ולכוון.
שתוריד אותי עוד למטה, תמעך אותי לשטיח.

ההרגשה הזו שיש איפה להתפרק לחתיכות.
הידיעה שיש ידיים שאוספות אותי חזרה. ידיים שלא מוותרות ולא מתפשרות עלי.
הידיעה הזו מרגיעה ומעודדת.

תודה לך מאסטרשלי.
תודה לך חומה שמקיפה אותי ומגנה עלי שלא אתרסק חלילה, אם אפול.
אני יודעת שהידיים שלך שם כדי לשמור שלא אחבל.

יודעת ומרגישה.
רק ש.. כנראה הייתי צריכה תזכורת "קטנה".

(-:

}{

אחרי עוד בוקר לחוץ,
עמוס בקוצר רוח וטון דיבור לחוץ וכעוס,
כמו שלצערי קורה כאן דיי הרבה בימים האחרונים, ולא רק בבוקר..
עלה בדעתי שבעל החיים שאני יכולה להשוות עצמי אליו הוא קיפוד.

מתכדררת. מתגוננת. שולפת החוצה את הקוצים.
הקוצים האלו פוגעים בכל מי שנמצא סביב.
ומסתבר שבראש ובראשונה הם פוגעים בי.

ממה אני חוששת כל כך??
למה אני כל הזמן מנסה להתגונן?
למה אני תוקפת במקום לאהוב?
מאיפה באה השנאה הזו? הכעס הנוראי הזה???

עצוב לי שככה.
עצוב לי שאני עדיין לא מצליחה לבחור אחרת מההרגלים העקומים שלי.

והכי בא לי להיות מקופלת לתנוחת עובר. קשורה.
עטופה.

הראש שלי מתפוצץ.
אחרי לילה של שינה קטועה.
אפילו שמאסטר אמר לי שעכשיו ישנים, ועוצרים הכל.
לא הצלחתי להשקיט מבפנים לגמרי.

אז השיר הזה מתאים בול להרגשה שלי.

שקט
מילים: יונה וולך

שלח לי שקט טוב מוגן
שלח לי שקט מענן
שלח לי שקט ממוכן
לשמוע שקט לא מכאן
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

שלח לי שקט מאורגן
שלח לי שקט מעודכן
שלח לי שקט מפואר
תשלח לי שקט מהכפר
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

שקט, שקט, שקט, שקט מופתי
מיום הולדתי עד יום מותי
שקט עד יום מותי.

שלח לי שקט מהודר
שלח לי שקט מאולתר
שלח לי שקט ירחי
תשלח לי שקט בין כוכבים
תשלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה.