בוחרת בטוב

כמו שאני מגיעה ללא איפור,חשופה לגמרי, בלי מסכות,
כך להשאיר בחוץ את האגו ואת הרצונות. לגמרי.

אני של מאסטר. לשירותו ולרצונותיו.
את הרצונות שלי אניח בצד.
והאגו ש"מדרבן" ומניע, אוותר עליו. אני לא במבחן כאן, אני לא כאן כדי להרשים.

לשמור בקפדנות על השיגרה. על ההתנהלות הקבועה ועל סדר היום.
להקפיד על שעת השינה ועל צורת ואופן האכילה.
לזכור ברגע של חולשה, בזמן שאני רוצה לוותר לי, שאין אופציה כזו, שמאסטר פשוט לא מרשה!

החיים פשוטים בתוך כף היד של מאסטר.
(:

סופ"ש כבר כאן ושמש בחוץ.
אפשר לשחרר. כדאי לשחרר!
עכשיו אני מרגישה קצת יותר את מה שמאסטר חוזר ואומר לי,
תשחררי, תוותרי, תני מקום לשקט להיכנס.

אז אני כאן, משחררת, מתחברת אל השקט שכ"כ זקוקה לו,
השתילים החדשים מהטיול הבוקר למשתלה מחייכים אלי מהאדניות והכדים.
יפה כאן. ירוק וצבעוני.

שתהיה לכולם שבת של שקט ויופי.

(-:

את שומעת?
אני מסרבת להיפגע ממך.
פעם היה לך את הכוח לפגוע בי, היום כבר לא.
אני שוללת ממך את הזכות לפגוע בי. אני לא אתן לך את הכוח הדרוש לך ממני כדי לפגוע.
את יכולה לשתוק כמה שאת רוצה, אם בא לך.

אני עדיין לא מסוגלת לבחור אחרת, לבחור בחמלה ובאהבה כלפיה, זו נשמעת לי בקשה מוגזמת.
אבל, למרות העלבון הישן והפחד מהפגיעה שלוקחים אותי אחורה כמה שנים טובות, ומעלים בי דמעות כבר ערב שני.. אני משננת את מה שמאסטר אמר לי.
לפני הרבה מאוד זמן מאסטר אמר לי שבידינו הכוח אם לתת למישהו לפגוע בנו.
אז אני בוחרת לשלול ממנה את הזכות והכח לפגוע ממני בשתיקה שלה.
גם אם בגלל זה מחר לא יתאפשר לי לראות את מאסטר.

ולא מוותרת לי.

איזה מזל יש לי שיש לי את מאסטר להזכיר לי שאני כאן לאהוב אותי.
לחבק ולאהוב את הילדה הקטנה. ושרק את הכח של האהבה שלי אני אוכל להרגיש.
ושמגיע לי.

נכון,האהבה עצמית הזו עדיין לא מבוססת מספיק כדי לזכור תמיד, וברגעים כמו היום שאני כאן,
לאהוב אותי גם במקום זו שלא ממש יודעת לאהוב. או "אוהבת בדרך שלה".

כמה רעל יש בכעס הזה!
אני זוכרת שאני לא מיסכנה. כן, אני זוכרת.
ובכל זאת אני נפגעת.
מוצאת את עצמי מתחשבנת איתה בראש. רק בראש.
"אם הייתי.. היא לא הייתה מתייחסת אלי ככה"...
כל מה שהצלחתי לומר לה היה: מה את צועקת ככה? תפסיקי כבר לצעוק! תפסיקי כבר לצעוק!

סוחתוק.

מילות המפתח ביחס שלי מול האיש הצעיר שאיתי.

הראש שלי מסוחרר, החויה הזו מתישה אותי,
אני עובדת על לשחרר.
את הכיווץ בבית החזה ואת הלחץ שמטפס.
לשחרר!

ואז אוכל לעבד ולעכל את מה שמאסטר אמר.
לתת לו אחריות.
הוא מסוגל.
הוא לא "ילד" אלא איש צעיר שזקוק לאהבה ולכבוד ולאמון שלי.

* אני יודעת מה דופק לי את היכולת לאהוב ולכבד, אבל זה בהזדמנות אחרת.
עכשיו רק נושמת, מקבלת, מוותרת ואוהבת.
לומדת לאהוב.

אחרי הרבה הרבה הרבה זמן שלא...
הריחוף הזה טוב כל כך.
(-:

וגם למדתי היום עוד שיעור בלשחרר את הלחץ הזה בחזה.
איך להיכנס לשקט.
או לפתוח כך את היום או לסיים אותו כך.
או בשכיבה במיטה, על הגב ולתת לעצמי לשקוע בתוך הענן שאופף אותי. לתת לשקט לחלחל עם כל שאיפה ונשיפה- לרדת עוד. ולאט לאט לתת לעצמי להתרומם חזרה עם הנשימות. בשקט.
אפשר גם לרדת על ארבע עם גב זקוף וקודקוד כלפי מעלה ולצלול לתוך השחור.
עם מאסטר זה עבד מצוין! הקול שלו, והאצבע שלו על המצח שלי מטיסים אותי לשם בקלות.
עכשיו אני אתאמן על זה גם כאן, עם עצמי.


====
אתמול, אחרי הבכי והשיחה עם מאסטר הבנתי עוד חלק מהרצון והצורך שלי להיות שם למטה.
היום, הנתינה הזו, ההתמסרות וההפקדה שלי את עצמי בידיים של מישהו אחר, שיקח כל מה שהוא רוצה- זו הבחירה וההחלטה שלי!
פעם מזמן אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה או מסכימה, אף שאלה לא נשאלה. אף מילה לא נאמרה.
הכל פשוט קרה.

כל לילה, כשאני סוגרת את היום ונכנסת למיטה,
אני שם כדי להזכיר לעצמי שאני אהובה. שמגיע לי.
לחבק, ללטף, עם המון אהבה.
כל פעם עוד קצת, ועוד יותר מבפנים ועוד יותר עמוק.
לוחשת לעצמי שאני כאן בטוב, ברע ובמכוער. בכל מקרה ומצב.
זה לגמרי לא פשוט להרגיש אהובה ומחובקת ע"י עצמי.
אבל יש לי את מאסטר שמצביע ומכוון אותי לשם. לאט, בסבלנות ובהתמדה.

היום מצאתי את עצמי צופה ומאזינה בסיטואציה שכאבה. מאוד.
לזו שבכתה וצעקה. ולנו, שהיינו מסביבה.
בכיתי גם, כי הרגשתי את הכאב החותך והצער והעלבון, וההשפלה.
ואת התיסכול שאין שם באמת מי שיעזור לה.

זזתי הצידה, רעדתי ולא ידעתי אם זה מקור או בגלל שאין לי מספיק אויר.
התקשרתי למאסטר.
והדמעות שלי שוטפות החוצה את הכאב והעלבון וההשפלה הפרטיים שלי.
וכשמאסטר אמר לי לחבק ולאהוב ולהזכיר לעצמי שאני אהובה,
עלתה לי בראש איזו סצנה שהתחושה הכי חזקה שיש לי ממנה כרגע זה גועל.
אני עוצמת עיניים ורואה גוש בשר רופס, חשוף, מושפל.
והגועל הוא לא כי אני אשמה, ולא כי יש בי כעס עצמי,
רק גועל על כך שאולצתי להיות בפוזה הלא מחמיאה הזו.
ומאסטר אמר שוב לא לברוח, גם לא מהגועל. ללכת לשם, להתעקש ולאהוב גם משם.
כן, אני אוהבת אותי למרות ועל אף תחושת הגועל.
את מה שהיה-לא ניתן למחוק.
את תחושת הגועל וחילול הכבוד העצמי שלי אפשר להחליף באהבה.
לאט לאט האהבה שלי תחדור גם לשם.
אני בטוחה.

מישהו היה באטרף על הבלוג שלי.

(-:

כל פעם מחדש אני נדהמת מהעוצמה של הגועל וקוצר הרוח שתוקפים אותי כשהאיש הזה מגיע.
יש בי חוסר שקט וחוסר נוחות כשהוא נכנס. מייחלת לרגע שיצא ויסגור אחריו את הדלת.
שיעזוב אותי בשקט!
אני בטוחה שהוא רואה שאני לא מתאמצת אפילו לא קצת להסתיר את הגועל שאוחז בי מולו.
אפילו הריח שלו עושה לי רע.
ולא, אני לא כועסת, גם לא שונאת. אין לי את האנרגיות האלו בשביל לכעוס עליו.
סתם לא נוח לי במחיצתו.