בוחרת בטוב

כל לילה, כשאני סוגרת את היום ונכנסת למיטה,
אני שם כדי להזכיר לעצמי שאני אהובה. שמגיע לי.
לחבק, ללטף, עם המון אהבה.
כל פעם עוד קצת, ועוד יותר מבפנים ועוד יותר עמוק.
לוחשת לעצמי שאני כאן בטוב, ברע ובמכוער. בכל מקרה ומצב.
זה לגמרי לא פשוט להרגיש אהובה ומחובקת ע"י עצמי.
אבל יש לי את מאסטר שמצביע ומכוון אותי לשם. לאט, בסבלנות ובהתמדה.

היום מצאתי את עצמי צופה ומאזינה בסיטואציה שכאבה. מאוד.
לזו שבכתה וצעקה. ולנו, שהיינו מסביבה.
בכיתי גם, כי הרגשתי את הכאב החותך והצער והעלבון, וההשפלה.
ואת התיסכול שאין שם באמת מי שיעזור לה.

זזתי הצידה, רעדתי ולא ידעתי אם זה מקור או בגלל שאין לי מספיק אויר.
התקשרתי למאסטר.
והדמעות שלי שוטפות החוצה את הכאב והעלבון וההשפלה הפרטיים שלי.
וכשמאסטר אמר לי לחבק ולאהוב ולהזכיר לעצמי שאני אהובה,
עלתה לי בראש איזו סצנה שהתחושה הכי חזקה שיש לי ממנה כרגע זה גועל.
אני עוצמת עיניים ורואה גוש בשר רופס, חשוף, מושפל.
והגועל הוא לא כי אני אשמה, ולא כי יש בי כעס עצמי,
רק גועל על כך שאולצתי להיות בפוזה הלא מחמיאה הזו.
ומאסטר אמר שוב לא לברוח, גם לא מהגועל. ללכת לשם, להתעקש ולאהוב גם משם.
כן, אני אוהבת אותי למרות ועל אף תחושת הגועל.
את מה שהיה-לא ניתן למחוק.
את תחושת הגועל וחילול הכבוד העצמי שלי אפשר להחליף באהבה.
לאט לאט האהבה שלי תחדור גם לשם.
אני בטוחה.