בוחרת בטוב

הגשם הזה בא במפתיע, כן, למרות שכל התחזיות סיפרו על בואו.
הבוקר בשבע עוד השמש ניסתה לזרוח, אז התפתתי להכניס עוד כביסה למכונה.
חצי שעה מאוחר יותר ו.. גשם שוטף.
מילא זה.

רק שהתוכניות להבוקר השתנו.
במקום ללכת למשתלה, אני ממיינת בגדים מהארגזים שבחוץ.
מה ספוג במים ותיכף מעלה עובש ומה רק לח ומריח לא נעים.
בעעעעע..
אם לא הייתי שמה לב לזה עכשיו, יש מצב שהייתי צריכה לארגן לעצמי קולקציה חדשה.

נושמת עמוק.. מחפשת קצת אויר ללא ריח של טחב..
ומחייכת.
טוב לי, גם ככה.

(-:

כשהוצאתי דואר היום הייתה לי תחושה שמישהו שם למעלה לועג לי.
הטופס שלא השגתי אתמול.. הגיע בדואר.
ומאסטר אמר שאני פשוט צריכה להסתכל על זה אחרת.
לזכור שהיקום מתכנן ומסדר את הכל לטוב, גם אם ברגע נתון קשה לראות או להבין.
לזכור שיש מי שמנהל ומתכנן הכל מלמעלה, ותמיד זה לטוב.

-------------
התוכניות למחר מרגשות אותי.
משתלה. פרחים. שלל צבעים וגדלים. ריח של אדמה באויר.
הולכת לבחור פרחים ושתילים חדשים לגינה שלי, ומתרגשת כמו ילדה מהתיכנון.

לחיות ככה, בשימת לב לפרטים הקטנים, להתרגש מריחות וצבעים.
אחחחחחח.

רק אתמול דיברנו על זה שהשמש זורחת כל הזמן, רק שלפעמים העננים מסתירים אותה.
אבל גם כשיש עננים כדאי לזכור שהיא שם, קיימת.

הכעס הזה שמפעפע בי מסתיר לי את השמש.
רק בקושי הצלחתי לעצור שם את הדמעות של התיסכול.
כוסומו כל המשרדים הממשלתיים האלו וכל הבירוקרטיה שהם מייצרים!

עכשיו אני מבינה למה דחיתי כל כך הרבה שנים את הענין הזה של סיוע בשכר דירה.

צריכה משהו שיעזור לי להוציא את הדמעות שנתקעו לי בפנים,
רוצה כ"כ לשחרר...

להתחיל שוב את "ארבע ההסכמות"...

(:

עייפה.
והסוטול מטפס על אף שהרגשתי שם שלא ממש הצלחתי לשחרר.
הרגשתי שהרבה נשאר תקוע בפנים- כשהכל רצה להתפרץ החוצה.

ומאסטר אמר שלא נורא. לא קרה כלום אם לא הצלחתי לשחרר הפעם.
ונדמה לי שהוא אמר שלא חייבים לחשוב יותר מידיי.
ואני מוותרת ומפסיקה לילל. מקבלת.
למה? כי ככה מאסטר שלי אמר!
כמה פשוט

יש כמה דברים מבולגנים לי בפנים, לא הכל חלק.
אבל כרגע מניחה בצד, אין לי כח לחשוב עוד,
אני סתם מסתבכת ומתברברת ומגיעה למקומות שאני לא רוצה להיות בהם.


וסתם נקודה למחשבה, כשמאסטר מכוון ומדריך ןמתאמץ ודואג לנשלטת שלו זה אומר שהוא משרת אותה?

אפילו שהמשפט שנאמר לי אתמול היה מעליב. מאוד.
בכלל, השיחה הזו השאירה אותי עם טעם מר.
"סתם ביזבזת את הזמן של השיחה הערב, לא הפנמת כלום."
ולמרות שקיבלתי מטלה מאוד ברורה, הייתי עצבנית מידיי מכדי להתרכז בה.
ואפילו הכלוב היה תקוע, לא הייתה אפשרות להיכנס לבלוג ולפרוק כאן את העצבים והעלבון.

עכשיו בוקר חדש, נוזל ורטוב-בחוץ.

אני בוחרת לראות את היש, ויש הרבה.
גם אם "לא מתחשק" כרגע, אני אעלה על ההליכון ואעשה את המוטל עלי כמיטב יכלתי!

לומדים שפה חדשה.
שפת הלב.
תרתי משמע!

בלי רעש המטחנות,
ללא מילים מיותרות.
מתוך ההתחברות לאהבה,
ללב.


ויש איזה שיר שמדגדג לי בראש:
אילן דמרי, המדרגות:

על הדרך

על הדרך שעולה אל אמת הלב
מנסה להגיע ואליו להתקרב
סימנים על השבילים
עד אליו הם מובילים.
והרוח מתחילה בי לנשב.

אני שומע בתוכי את הלב קורא.
להמשיך וללכת עד שאגלה
חסדי שמיים בהירים
את צעדיי הם מלווים.
והרוח ממשיכה בי לנשב.

כמו המים שזורמים
אל מקורם שבים
ואנחנו מבקשים
אהבת חיים
במקום שיש אמת
שם הלב שקט.

בכל אחד יש צליל
שמחזיר אותו קרוב לשביל
אל הלב....

--ולצערי לא מצאתי גירסה יפה ביוטיוב.

דברים מסתדרים.

הנה, גם האינטרנט כבר מחובר.

לאט, בלי לחץ. בלי "מטחנות" מיותרות.

שקט. מבפנים.

כי מגיע לי!!
אמנם הביטוי הזה חדש לי, לא לגמרי דרך החיים שגדלתי עליה.
אבל בהחלט מגיע לי לחיות באהבה.

מזכירה לעצמי.

שבת מבורכת.
}{

יש אנשים שנולדים עם היכולת להרגיש.
יש כאלו, רגשנים אמנם, אולי רגשנים מידיי, אבל לא יודעים להרגיש.

אני צריכה ללמוד להרגיש.
להתחבר לאהבה.
באהבה, ברוך, בלי לחץ.