בוחרת בטוב

שקט.
"תשמעי אותי כל הזמן לוחש לך שקט. שקט".

אז אני שומעת, ומרפה, ומשחררת לאט לאט.
מוותרת על ההתעקשות המיותרת הזו,
מוותרת על הפחד.
מוותרת על החולשה.

משננת שאני חזקה ויכולה.
מבטיחה לשנן ולשנן ולחזור ולשנן, עד שגם אני אאמין בזה, מביפנוכו.

הנפש והגוף שלי השתוקקו ליד שלך. לליטוף ולכאב.
כולי השתוקקתי למקום הבטוח, המוכר. המקום שלי. למטה.

עכשיו אני מעיזה לבקש את היד שלך.
אני רוצה מאסטר, שתמשיך להחזיק חזק ולכוון.
שתוריד אותי עוד למטה, תמעך אותי לשטיח.

ההרגשה הזו שיש איפה להתפרק לחתיכות.
הידיעה שיש ידיים שאוספות אותי חזרה. ידיים שלא מוותרות ולא מתפשרות עלי.
הידיעה הזו מרגיעה ומעודדת.

תודה לך מאסטרשלי.
תודה לך חומה שמקיפה אותי ומגנה עלי שלא אתרסק חלילה, אם אפול.
אני יודעת שהידיים שלך שם כדי לשמור שלא אחבל.

יודעת ומרגישה.
רק ש.. כנראה הייתי צריכה תזכורת "קטנה".

(-:

}{