בוחרת בטוב

מעולם לא התנסתי בטיפוס על הרים, אבל ההגיון שלי אומר לי שככל שמתקדמים בדרך לפיסגה הנשימה מתקצרת.. השרירים כבר כואבים. לא פשוט.

לא, לא פשוט בכלל. וככה מרגישה לי גם "משימת חיי".
זו גאווה שלא מאפשרת לי לוותר?
זה חוסר באמון העצמי שלי בי שמביא את החשש ששוב ידרסו אותי?
אמרתי היום שהכעס הוא הכלי שלי מולם. הוא הכוח שלי.
הכעס הוא הנסיון הנואש לגרום להם להבין שאני פה ואני אעמוד על שלי.
אני נכשלת במשימה הזו, אין ספק.
אני מענישה ודופקת את עצמי.
ועדיין, קשה לי להתנהל אחרת.
איך אמר לי מאסטר היום? תבואי בחיוך ובאהבה. לעצמך.
והרגש שלי צועק שזו השפלה.שהם רוצים להשפיל אותי. לגמד.

מרגישה כמו אחת שמסתובבת סביב הזנב שלה.
אני יודעת שאני צריכה להיות אמיתית עם עצמי, האם אני רוצה לבחור דרך חיים אחרת או להמשיך להתנהל בכעס ולבוסס בחרא.
כי כמו שמאסטר אמר, אף אחד שם לא יבוא על ארבע להתנצל. כדאי לי לוותר על הרצון לראות אותם כך.
לצערי ההתמודדות שלי עם המשפחה שלי נתפסת בעיניי שוב ושוב כמשהו שגדול עלי.
והלוואי והייתי יודעת איך לוותר על הכעס והפגיעה והעלבון שאגרתי במשך השנים ופשוט לאהוב, אותי ואותם.
רק שלפני הויתור על הכעס צריך עוד לשחרר ולפרק, עוד ועוד. להתרוקן ממנו. ואז לוותר.
מקווה בשבילי שיהיה לי האומץ להיפתח עוד ולשחרר עוד ולהתרוקן לגמרי.
לקבל באהבה גמורה אותי ובהבנה את חוסר היכולות שלהם.

=====
הפוסט הזה נכנתב תוך כדי בכי שהצטבר בפנים כבר כמה ימים.
ובראש מזדמזם משפט משיר של מירי מסיקה: "לא כעסתי, כי לכעוס משאיר אותי בודד בחושך מרוחק.".. <להפנמה.>