לפני 14 שנים. 7 בדצמבר 2009 בשעה 21:27
אחרי עוד בוקר לחוץ,
עמוס בקוצר רוח וטון דיבור לחוץ וכעוס,
כמו שלצערי קורה כאן דיי הרבה בימים האחרונים, ולא רק בבוקר..
עלה בדעתי שבעל החיים שאני יכולה להשוות עצמי אליו הוא קיפוד.
מתכדררת. מתגוננת. שולפת החוצה את הקוצים.
הקוצים האלו פוגעים בכל מי שנמצא סביב.
ומסתבר שבראש ובראשונה הם פוגעים בי.
ממה אני חוששת כל כך??
למה אני כל הזמן מנסה להתגונן?
למה אני תוקפת במקום לאהוב?
מאיפה באה השנאה הזו? הכעס הנוראי הזה???
עצוב לי שככה.
עצוב לי שאני עדיין לא מצליחה לבחור אחרת מההרגלים העקומים שלי.
והכי בא לי להיות מקופלת לתנוחת עובר. קשורה.
עטופה.