בוחרת בטוב

חודשים אנחנו חותרים לשם. לבכי המשחרר, המנקה.
יותר מדויק, אני מתלוננת מידיי פעם על היובש, על האטימות, על כך שאולי בכיתי כבר את כל הדמעות שהיו לי, שניצלתי את המיכסה שהוקצבה לי. ואתה זה שאומר, כשיגיע הזמן, גם זה יצא ממך.
חשבתי שאם תכאיב לי, תצליף בי קשות, יבוא הבכי. גם הקיין לא הוציא ממני דמעות, רק צעקות חנוקות והתפתלויות.
כשיגיע הזמן, גם דמעות יצאו ממני.
כבר ירדו דמעות, אך תמיד זה היה, כמו הגשם הראשון, החמקמק, השקט,שמתחיל ותיכף נגמר. כך גם הדמעות שלי, יושבת על השטיח אצלך, כשהראש שלי על הבירכיים שלך, במקום שהכי נוח לי בו, רגוע ובטוח. הידיים שלך עוטפות, מלטפות את השיער שלי, מסדרות שיער סורר. והדמעות שלי זולגות, שקטות ומאופקות, לא משתחררות.
איפה הוא הבכי המנקה, זה שמפורר את הלחץ בחזה? זה שגורם לנשימה להתקצר?

יום שישי, בוקר, אחרי לילה שלא ממש הצלחתי להירדם בו ועוד אילו "הפתעות" שצפן לי הבוקר, אני מרגישה מרוקנת, עייפה מהמלחמה העצמית שלי, מהבריחה, מההתחמקות הזו שרק מעמיסה עלי..
מתקשרת למאסטר, פורקת. מבקשת עיצה.
*** תבכי. תשחררי את הגוש הזה.
לא מצליחה לבכות. יורדות כמה דמעות וזהו.
תכריחי את עצמך, תעשי קולות של בוכה.
מאסטר, אני מתביישת..... <מתפדחת מעצמי> אבל הכל חנוק לי. לוחץ.
אני משמיעה קולות לא ברורים. בוכה. בלי דמעות.
באוזן שומעת את מאסטר מוביל אותי למקומות האלו שמרגישה בהם חלשה, צריך לחפור את החרא בידיים, ולהוציא הכל. ה כ ל !
ואז אני בוכה, מייבבת, גונחת, הלחץ בחזה מתעצם, בוכה אל הכאב, לשחרר את הגוש.
בראש עוברים כל הדברים האלו שהקטינו אותי מאז שאני ילדה קטנה. אמא, שהתקשורת ביני ובינה, מאז ומתמיד, עקומה. הכאב על שהיא לא ראתה מה שהייתה צריכה לראות. העלבון מהפגיעות, הסחיבה שלי אותן לאורך השנים. ההשלכות שאני עושה על דברים שחשובים לי. אוהו כמה חשובים.
ואני בוכה. עדיין. כמו שכבר הרבה זמן לא בכיתי.
מקנחת את האף, הנשימה נירגעת לאיטה. הלחץ בחזה פוחת, אם כי לא עובר. ומאסטר עדיין איתי, על הקו.
עוד קליפה ירדה.
כן, מותר לי שם, להיות הילדונת החלשה, לבכות. אני בוחרת לחזור לשם כדי לשחרר, להוציא את כל הגועל והחרא החוצה. ואז, כשנרגעת, לזכור שאילו דברים שהיו, הפגיעה היא מוחשית וכואבת, אבל זו רק ההרגשה.
ולזכור שהיום אני, האישה החזקה, הגדולה, שיכולה, מסוגלת ורוצה, בוחרת לחזור לשם, בהדרכתו ובתמיכתו של המאסטר, כדי להיות מסוגלת לצעוד אל המקום שהכי טוב לי בו.
לקח לי זמן להירגע. תמיד אחרי סשן אני מרחפת. חוזרת הביתה ומתמכרת ל"סוטול".
גם כאן, שכבתי לי במיטה, נשמתי עמוק, נימנמתי קצת, וקמתי עם חיוך על הפנים, בכוחות מחודשים. להמשך הדרך.
סשן טלפוני, וממש לא סייבר (: