בוחרת בטוב

כבר כמה ימים שאני לא כותבת.
לא הייתי מסוגלת. משהו בי קפא. חיכה לתוצאות, לגזר הדין.

להגיד שעכשיו הגוש השתחרר לגמרי?
לא ממש.

איכזבתי. פישלתי בגדול!
חוסר שימת לב, טעות מהותית כל כך.
וכמעט שאכלתי אותה בענק.

אמרתי לך הרגע, בטלפון, שלא מסוגלת עכשיו להגיד יותר מ"תודה, מאסטר".
אני כותבת ורועדת, עטופה בשמיכה. אבל יש רעד שכנראה גם חימום לא יכול להרגיע.

ההחלטה שלך היא עוד תיזכורת, לזה שמצאתי אוצר אמיתי.
שיש כאן דבר שאני רוצה לשמר, יש לי עוד מה ללמוד ממך, מה להחכים.

כרגע מתחילה לתרגל את ההוראה של להיות ישרה וישירה ברורה וקצרה.
בשלב ראשון מול עצמי.