אחחח
כמה טוב ללכת.
להפעיל את השרירים, להרגיש את החום מתפשט בגוף, למרות הקור שבחוץ.
השבת הזו, התמודדתי עם שני דברים.
חישבתי מראש מה יכנס לי לפה ומה ישאר מונח בצלחת/ארון.
ישבתי לסעודת השבת, שולחן ענק, הרבה אנשים, הרבה אוכל טעים, חלות של אמא שאין מתחרה להן, והייתי הכי מפוקסת שבעולם. לא נתתי לשפע ולטוב הזה לטשטש לי את המחשבה. מה שהוגדר מראש הונח בצלחת, ומה שלא, פשוט הושאר בקערה המרכזית.
גם פרוסת העוגה שפירגנתי לעצמי "לכבוד שבת",ננגסה ביס אחד. הביס השני,נשאר בצלחת.
עמדתי במשימה הזו ובכבוד!
ההתמודדות השניה הייתה קשה, הרבה יותר.
לשבת לשולחן אחד, עם ההוא, זה שחוגג עכשיו עוד שנה, זה שפגע בי אז, שחילל את מה שהיה אמור להיות מחוץ לתחום בעבורו.
לשבת שם, לחייך, לשמוע את כל התכונות הטובות והאישיות "המדהימה" שבה הוא משתקף מעיני הסובבים. ולהתפלץ מבפנים.
לפני 15 שנים. 6 בדצמבר 2008 בשעה 21:26
