בוחרת בטוב

משהו לא ברור, הציק בפנים.
עייפה, נכנסת למיטה מוקדם מהרגיל.

לא מצליחה להתחמם תחת לשמיכה, הגוף שלי רועד.
טלפון למאסטר.
בטוחה שהקול שלו יצליח להשקיט ולהרגיע.

ואז, המילים האלו, שכמו לוחצות על איזה כפתור נסתר,
ילדנה קטנטנה שלי...
והבכי בא. והרעידות. והגוף מתפתל במיטה כמו מונע מעצמו, אין לי שליטה על זה.

"תשחררי, תני לזה מקום, אל תעצרי. אני כאן איתך, לא הולך לשום מקום"
אני חצי בוכה חצי צועקת, תעזור לי, תחזיק אותי חזק. הידיים האיתנות האלו, התפיסה הזו שמביאה אותי למקום השקט והבטוח שלי, בכף היד שלך, לרגליך.
"הידיים שלי אוחזות בך, גם כשאת לא מרגישה"

הקול שלך, מאסטר, באוזן שלי, מדריך איך להסדיר את הנשימה, לשחרר את הנשימה בגרון.
ושקט. הרבה שקט.
העיניים עצומות. הרעידות נפסקו. שוכבת בשקט. נושמת. הענן הזה עוטף אותי, אני שוקעת לתוכו, מרגישה בספייס.
"הישארי איתי גם אחרי שננתק את השיחה".
מניחה את השפורפרת.
הגוף שוב רועד לרגע. אבל הקול של מאסטר מהדהד לי בראש.
נרגעת.
עוצמת עיניים.
שקט לי. הוקל לי.


תודה מאסטר. על שאתה כאן. על היכולת הזו לשחרר מולך ואיתך.
הבוקר שלי מתחיל ברגל ימין, עם חיוך גדול עמוק בפנים.