לפני 15 שנים. 17 בדצמבר 2008 בשעה 20:15
חצי שעה נסיעה אל מאסטר.
הדרך הכי ארוכה והכי קצרה, בו זמנית
ההתרגשות הזו, הבלאגנים בבטן, לא עוברים, גם לא אחרי 10 חודשים!
רק כשאני למטה, לרגליו, בתוך החיבוק הגדול שלו, רק שם, הנשימה חוזרת לעצמה,
לאט לאט.
היום, עם הפחד הזה שעוצר אותי, הפחד הזה שבגללו מפסידים הרבה בחיים,
הפנטזיה שלי, אחת הפנטזיות, שהייתה על סף מימוש, נשארה בגדר פנטזיה.
מקווה שתינתן לי עוד הזדמנות, שאהיה מוכנה יותר, שאשכיל לוותר על הפחד.
שארפה ואתמכר.
אני הרי בידיים הכי טובות לי, במקום הכי בטוח שלי.