לפני 15 שנים. 22 בינואר 2009 בשעה 22:18
דיברתי את מה שיושב לי בבטן.
אני יודעת שמאסטר קורא אותי גם כשאני בלי מילים.
דיברתי, השמעתי מה לא נוח לי כ"כ, מה מציק.
אני יודעת שמאסטר מבין אותי. את ההרגשה שלי.
אני הרי לא צריכה לדבר כדי שהוא ישמע.
אבל...
זו המציאות. וזה מה יש.
אני כנראה מידיי מתוסכלת, כי המילים שקודם קלחו, מתערבלות לי עכשיו.
יהיה כאן שקט הלילה?
לא יודעת.