בוחרת בטוב

ההרגשה הזו שאני חייבת..
יושבת צמודה ומרותקת למסך...
שמות-סיפורים-עולמות מלאים-
ודמעות.
הרבה דמעות וכאב..

תמיד הרגשתי שזו הדרך שלי להיות חלק,
להשתתף בכאב.
או שזו בכלל בריחה מהבאלגים שלי?
מוקדם יותר שאלה אותי חברה אם חסרות לי סיבות להיכנס לדיכאון.
האמנם?