לפני 15 שנים. 4 במאי 2009 בשעה 19:28
היום שניים וארבעים יום שהם שישה שבועות בעומר. אופס, ללא מאסטר..
מקווה שספירת העומר הפרטית שלי לא תימשך יותר מ"שבע שבתות תמימות".
זה נכון שאני מתמודדת כאן עם הדברים, שומרת על חזה פתוח ונשימה זורמת.
אבל אני מרגישה חולשה.
רואה את הויתור שלי לעצמי,
נכנעת לעייפות..
ואני פשוט רוצה כבר את מאסטר, את העיניים האלו שמביטות בי ומלטפות.
ומצד אחד נוסכות בי את ההבנה שאני יכולה, כמו גדולה, כל מה שאני רוצה!
ומצד שני, הן ננעצות בי וחודרות, לא מוותרות.