אין ספק שצעדתי כבר כיברת דרך.
אין שום ספק שיש לי עוד הרבה לצעוד,
הרבה ללמוד, ובעיקר, הרבה ליישם.
מה אני רוצה?
מה באמת אני רוצה?
אין לי מושג.
אני בכלל רוצה משהו?
מן הסתם שכן.
רק הרצון שלי קבור בפנים עמוק כל כך,
שאני בכלל לא יודעת לזהות אותו או לתת לו שם.
מאסטר אומר שזה בגלל שהתרגלתי לרצות.
אני מנסה לפשט את אחר הצהריים האחרון.
הטלפון הזה, שהביא איתו מעט בילבול.
אני לא הייתי שם סתם מאהבת קטנה של בן אדם נשוי, לא. אני לא!
אני בחרתי להיות שם, או שברחתי לשם מהחרא שהייתי שקועה בו.
זה לא היה הרצון שלי?
או שתלות זה כבר מעבר לרצון ולשליטה עצמית?
עכשיו בזמן שצעדתי ניסיתי להבין עם עצמי,
אחרי השיחה עם מאסטר,
מה אני רוצה? מה אני אקבל/ארוויח מלפגוש את "ההוא".
אני לא חושבת שהמילה "רוצה" מתאימה כאן. זו לא הייתה יוזמה שלי,
ואם לא הוא שהיה מתקשר ומבקש, אני מן הסתם לא הייתי חושבת על זה.
אבל אני לגמרי יכולה להבין את הרצון שלו.
לפני חודש עברתי ליד הבית שלו, ודיי התחשק לי לצלצל אליו, אולי היינו נפגשים לאיזה שלום חטוף.
אני שומעת בשאלות של מאסטר את החשש שלו מכך שאולי אכנע לסיטואציות שלא מבחירה ורצון אישי שלי.
אני יודעת שאני חייבת לבדוק את זה, לראות אם אני מסוגלת לומר לא. חד וברור. אם אני לא מעוניינת במשהו.
רק בשבוע שעבר אמרתי שאני לא מבינה איך בחורה בת 30 לא מסוגלת לומר לא. לעצור מגע שהיא לא מעונינת בו.
והנה אני, עדיין לא בטוחה בעצמי לגמרי, ומאסטר לא רוצה שאבדוק את זה מול "ההוא",
הוא רוצה אותי חזקה יותר, לפני שאעמיד את עצמי בנסיון.
לפני 15 שנים. 14 ביוני 2009 בשעה 19:36