לפני 15 שנים. 14 ביוני 2009 בשעה 5:07
6 דקות.
6 דקות על השעון!
ואני בחזרה במקום שלי. בפינה של הפינה של השטיח.
לרגלי מאסטר. מתכרבלת, מצטנפת. שקטה, ומחייכת.
6 דקות של פריקת כעסים, של הוצאת כל הג'יפה החוצה.
במקום להתנהל בעצבים, להוציא מול מאסטר בחוצפה, בכעס,
אפשר לבקש 6 דקות של פריקה.
מאסטר יהיה שם. מחבק חזק חזק, עוטף, שואב החוצה את כל האיכסה.
לא משנה מה ואיך אני אוציא. הוא שם, איתי, בשבילי.
אין מה לפחד.
ו"התודה מאסטר" והחיוך מבפנים?
הקדימו בשניה את צלצול הסטופר שסימן את סייומן של 6 הדקות.
מדהים.
למדתי משהו חדש לפנות בוקר.
תודה מאסטר שלי.
אני שוב בפינה של הפינה של השטיח, עם ראש מורכן על הבירכיים שלך,
צומחת ועולה משם, לעוד יום עבודה עמוס.
בוקר טוב אנשים.
בוקר טוב עולם.
(:
