בוחרת בטוב

התרוקנו לי הסוללות.
ממש אנרגיי'זר.
מהבוקר, ריצות, סידורים, עבודה ומטלות לאין סוף.
עכשיו זו הפעם הראשונה היום שאני נותנת מנוחה לרגליים, התחת על הכיסא.
וגם עכשיו לא ממש מתרווחת,
צריכה עדיין לצאת להליכה.

ואוטוטו מתחיל סשן געגועים נוסף,
קצר אמנם בהרבה, אין מה להשוות בכלל.
ובכל זאת, המחשבה על כל מה שאני צריכה לחשוב עליו בזמן הזה,
לקבל החלטות ולארגן,
כשאני כאן לבד..
אני לא אשקר, זה די מלחיץ אותי.
אבל אני לא מתכוונת לתת לפחד ולבהלה לחנוק אותי.
אני זוכרת שכשאני מפחדת אני חסומה.
הפחד רק דופק אותי.
אם כבר דופק.. עדיף מישהו שידפוק חזק. למה הפחד?
(: