הייתה לי הזדמנות הערב לתרגל, להתנסות,
להבין שאני, זו שמתחמקת, שמנסה לכסות, לחושבת שצריכה לרצות..
יודעת לעמוד ולדבר את עצמי, הכי ברור וישר ואמיתי שיש.
אני צריכה עוד קצת זמן להתאושש מ"החוויה".
בכל זאת, מפגש אחרי 6 שנים זה לא דבר של מה בכך!
נתפסתי לחולשה, לרצון להקיא, לכאב הבטן,
לרעד שלא הפסיק, כשדיברתי עם מאסטר.
אבל מאסטר אמר שהוא גאה בי. ממש ככה.
ושהתנהגתי באירוע הזה בדיוק כמו שהייתי צריכה.
כמו שהרגשתי. בלי להתנצל או לייפות דברים.
ברורה, אמיתית, לא משאירה מקום לספקות.
קיבלתי תשובה ברורה לתהיות שלי מהשבוע שעבר.
מה אני רוצה? כן רוצה לראות אותו, לא רוצה לראות אותו?
לא, אני לא.
מה שהיה היה. סגרתי, הנחתי בצד.
אבל באמת מה שחשוב זה שאני מיישמת, בזמן אמת.
לולא מאסטר וההדרכה העיקבית, הברורה, הלא מתפשרת, הסבלנית,
לא חושבת שהיו בי הכוחות.
ברת מזל אני.
ומאסטר גאה בי.
איזה יופי.
(:
לפני 15 שנים. 22 ביוני 2009 בשעה 20:45