בוחרת בטוב

אוחחח
לא יודעת מאיפה להתחיל,
בטח לא עכשיו שאני חצי מסטולית, מהסם הטבעי והממכר שלי, מאסטר.

כל פעם אני נחשפת עוד, לומדת לעומק יותר מהי שליטה אמיתית.
הכבוד הזה שאני מקבלת בתור בת אדם, ההתחשבות,
ההבנה העמוקה הזו והרגישות האין סופית:
"ידעתי שאת לא שקטה.. אז גם אם אני לא במיטבי, העדפתי שתבואי".
הדאגה והאיכפתיות, ההמתנה איתי בתחנה עד שאני עולה לאוטובוס,והיום כשלא הסתדר ובמקום זה המתנתי לבדי בתחנה המרכזית: "הייתי מקפיץ אותך הביתה אבל חייב להיות בבית, וזה לא יפה לקחת אותך לתחנה המרכזית ולהשאיר אותך שם, כשהאוטובוס יגיע רק בעוד חצי שעה."..

כל פעם מחדש זה מביא אותי להרכין ראש, לכבד עוד, לרצות להיות הכי נמוך שיש מולו.
מול המאסטר שהכי נכון לי.
לא יכלתי לבקש לי מאסטר נבון חכם או מבין יותר.

========
אני יודעת שאת הנקודה של לוותר ולקבל לא הפנמתי עדיין לגמרי.
אני לומדת, מתקדמת, אבל לא שם עדיין בשלמות.

הכעס, השנאה דופקים רק אותי. אף אחד אחר לא משלם את המחיר.
הציפיה שלי, ההסתכלות הזו והתפיסה שמגיע לי וש"הוא" חייב לי,
שגויים.
עכשיו אני מבינה כמה נכון המשפט "כשאתה כועס אתה מעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים". במקרה שלי זה תשלום כפול, עם ריבית, גם על רוע.
אני משננת לעצמי, כי ככה מאסטר אמר, שאני לא מיסכנה, ושמעולם לא הייתי מיסכנה.
את שומעת??? את לא מיסכנה!

=====
אני אצל מאסטר, עטופה ומוגנת. כל מיני אירועים עולים.
מניחה את הראש, עוצמת עיניים, "שופכת", מדברת, לפעמים מיישירה מבט.
הדמעות באות, רק בקושי.
ואם לא מאסטר שהיד שלו מחבקת, אבל גם לוחצת על הגב שלי, לא הייתי שמה לב לכעס שעולה בי, למילים שאני מוציאה מהפה, מרגישה כאילו דרכן אני משחררת את הכעס. ומאסטר אומר לנשוף את הכעס החוצה, לא להוציא אותו בניבול פה.
עדיין לא הצלחתי ללמוד את הטכניקה, בנתיים, כשאני לא משחררת באמירות כאלו אני מרגישה כאילו אני בולעת את הכעס והעלבון פנימה.