תמיד כשאני נוסעת לשם אני מרגישה מותשת.
זה סוחט אותי פיזית, רגשית ונפשית.
בדרך חזרה, מטושטשת מעט, באה לה ההארה.
כן, גדלתי על זה, מבינה ויודעת כבר שנים,
ובכל זאת פתאום אני רואה לעומק יותר, מבינה עוד קצת את המשמעות.
אחת מברכות הנהנין היא ברכת "בורא נפשות": "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי, ברוך חי העולמים".
אני מברכת אותה יום יום, לצערי, בלי להתעמק יותר מידי.
ובכל זאת, אתמול באוטובוס בדרך חזרה,
כשאני כבר עייפה וסחוטה, תוך כדי מילמול של הברכה אני שמה לב למילים.
כן, יש מי שברא אותי, וביחד איתי את החסרונות שלי.
למה?
כי אף אחד לא מושלם!
כי "אדם לעמל יולד", החיים הם לא פיקניק. שלא ישעמם כאן.
ויחד עם החסרונות נבראו גם הדברים שמחיים את הנפש.
כלומר, יש תקנה גם לחסרונות שלי.
הדמעות התחילו לזלוג,אבל היה בזה משהו מרגיע.
===
אולי הפוסט הזה נשמע טרחני או פלצני או דתי מידיי.
אבל למי איכפת?
(-:
לפני 15 שנים. 16 ביולי 2009 בשעה 5:01