בוחרת בטוב

הלכתי רחוק, מאוד רחוק מהדרך שמאסטר התווה לי.
הסתבכתי בכעסים ובהרגשות הישנים ונפלתי.
כשמתחילים ליפול? קשה מאוד לעצור, בטח כשנמצאים לבד.
הנפילה הזו לא נגמרת.
מן הרגשה כזו של צלילה אין נוספית לתוך חרא מסריח.
היה בעעעעע.

עכשיו מאסטר כאן,
מעמיד לי ראי מול עצמי,
שואל אם אני רוצה להיות שייכת.
רוצה??
בטח רוצה.
משתוקקת,
נזקקת,
רוצה!

רוצה להיות שייכת ומשוייכת,
לגמרי, עם כל הגוף, והנשמה, והלב,
להיות שוב במקום שלי על הריצפה, על ארבע,
בפינה שלי המוכרת,הבטוחה, האהובה הזו.
בשקט, בלי מלחמות יותר.
פשוט בשקט, מוותרת, לא נלחמת.
עושה בדיוק, אבל בדיוק מה שמאסטר רוצה ממני.
למה?
כי אני שייכת לו.
במקום הברור הזה נגמרים הלבטים שלי.

לשים לב לחשוב לפני כל תזוזה או פעולה. לא לפעול באוטומט.
לשאול את עצמי איך מאסטר רוצה שאנהג?
אז יש כבר כמה דברים שאני יודעת:
אין להרים את הקול או את הידיים.
הכעסים הישנים? להניח אותם בצד.
יש להם את הזמן המקום שלהם לצאת החוצה.
יש מישהו שאחראי להכללללל.
אני צריכה "רק" לפעול לפי ההוראות.

לחזור פעמיים ביום למקום שלי בפינה של הפינה,
לתת משם את עצמי למאסטר,להתחבר.
על ארבע, טוסיק על העקבים, גב זקוף וראש מורכן.
בשקט.
של מאסטר.

היד של מאסטר שנישקתי הערב, זו היד שמחזיקה אותי,
מכילה ומכוונת.

אני חוזרת הביתה.