בוחרת בטוב

קצת מוזר לי לשמוע את זה ממאסטר.
אני, שגדלתי על האמונה וההבנה ש"אין כל רע משתלשל מלמעלה".
שינקתי את המסר הזה יחד עם החלב, שהכל לטובה. ושהכל בא ממנו.

עכשיו,
במקום המבולגן הזה שלי עם עצמי,
שמאסטר אומר שאני מתעקשת/מתבצרת בתוכי/לא מוותרת,
מפה אני צריכה לצמוח מחדש,
עם ההבנה הזו שתלווה אותי.
בדיוק כמו שכשאני נותנת את עצמי בידיים של מאסטר,
אני עושה זאת מתוך אמון מלא וידיעה ברורה שכל מה שיבוא ממנו
יהיה הכי טוב בשבילי. אני סומכת לגמרי. בוטחת, בעיניים עצומות.

כך אני צריכה לחיות גם את היומיום שלי,
לקבל את מה שבא מתוך הבנה שהכל זה לטובה.
מישהו שם למעלה אוהב אותי. מאוד. ורוצה בטובתי. אך ורק בטובתי.

ומשם פשוט להפסיק להילחם.
לוותר.
כמה פשוט זה נשמע. אז למה הסחרחורת הזו לא עוזבת אותי?