בוחרת בטוב

יוצאת מדעתי. תיכף אשוב.
או שלא.

אני מתפלשת בחרא. כן, אני יודעת.
ולא כי נעים לי או שאני נהנת מזה. אני נגעלת מהכל, בעיקר מעצמי.
מהיאוש הזה שלי,
מחוסר האמונה שלי בכוחות וביכולות שלי.
ולא, אני לא חושבת שאני מיסכנה.

פשוט מרגישה שצנחתי חזרה לשם, בלי לרצות בזה או לתכנן את זה,
ולא מצליחה לטפס החוצה בחזרה.
אני מחליקה עם החרא, שוב ושוב ושוב.

=== זקוקה לחילוץ דחוףףףףף! אני תיכף טובעת שם בחרא, נחנקת.

אני קפואה ותקועה ונאחזת בחרא.
ככה מאסטר אומר.
הוא יודע מה הוא אומר. תמיד.

הוא רוצה אותי מבינה וזוכרת שאני לא מיסכנה, גם אם מרגיש לי ככה.
שאזכור שזו רק ההרגשה.
הוא רוצה שאבכה החוצה את המיסכנות הזו שלי, שאתנקה.

הדמעות שלי קפאו עמוק בפנים, הרבה מתחת לגובה העיניים.
לוחצות לי בחזה, חונקות.


איפפפפ
כמה תיסכול ויאוש והרגשת חוסר אונים.
אין לי כח. אין לי!!!!!!!!!!!

ושוב, בא לי רק לישון. בשקט בשקט, בלי שיציקו לי.
לישון בלי לדעת ובלי לשמוע כלום.
שקט.
שהרעש הזה יפסיק להדהד לי באוזניים ובראש ובלב ובבטן.
די!