לפני 15 שנים. 10 באוגוסט 2009 בשעה 5:01
אני חוזרת הביתה.
צעד אחר צעד.
בכל רגע שקצת קשה לי בו, אני עוצמת עיניים, זוכרת מי אני.
זוכרת שאני של מאסטר.
זוכרת שהתפקיד שלי זה להקשיב ולבצע.
ההכוונה, ההדרכה, האחריות, הן התפקיד שלו.
אתמול הרגשתי במן סאבספייס. הרגשתי מעופפת.
רק מעצם הידיעה והקבלה המחודשת של המצב.
השינון בהרכנת הראש, באמירת תודה.
אני חוזרת למקום שלי. לשקט. לביטחון.
הביתה.
ומאסטר אמר שהוא כאן בדיוק כמו קודם וכלום לא השתנה.
ה " welcome back" שלו, הדמיע אותי.
תודה מאסטר.
על היד המושטת. על הסבלנות האדירה.
על החיבוק האיןסופי גם כשאתה בעצם נותן סטירה.
תודה!
}{