לפני 14 שנים. 27 באפריל 2010 בשעה 20:20
עכשיו אנחנו יודעים מה עוצר אותי מלקבל את כל מה שאתה נותן.
חוסר האמון שלי בעצמי. ההבנה וההרגשה שלא משנה מה וכמה אני אעשה, בסוף מחכה הכישלון. גם כשאני משננת שכל עוד מנסים לא נכשלים.
ועשיה של דברים שלא באופן שלם.
זה שלא אימצתי לי כדרך חיים את ההליכה עקב בצד אגודל, את ההקפדה על התמדה ודיוק ושלמות.
אלו המרכיבים ההרסניים ביותר. המתכון הבטוח בדרך לכישלון.
איך, איך אני מביאה את עצמי להאמין לי? ללא תנאי וללא שום הוכחות מוקדמות?
זה שלב הקדם. אם לא תהיה לי האמונה בעצמי שיתכן גם אחרת, לגמרי, בלי שום ספקות!
עם מחיקה מוחלטת של כשלונות העבר, לא אוכל להתקדם הלאה, לחתור באמת לעשיה מושלמת.