לפני 14 שנים. 1 ביולי 2010 בשעה 21:15
אין לי כח לכתוב.
אין בי חשק להתחיל לנבור פנימה אל ה"למה והאיך".
אני זוכרת דבר אחד, שלצערי, לא מקהה את עוצמות הפגיעה, שהיא, מן הסתם אוהבת אותי בדרכה שלה. אני לפחות מנסה להאמין בזה.
אני לא יודעת למה זה דוקר אותי כ"כ, אבל היחס והאמירות שלה, הכאילו אגביות, זורקות אותי אחורה, למקום הנעזב והבודד והלא אהוב.
אנחנו כבר לא נהיה סיפור אהבה. אף פעם.
חבל לי עליך, אמא.
חבל לי גם עלי.
וחבל לי גם על דור ההמשך.. שמשהו בתחושה שלי מולו נחסם.
