בוחרת בטוב

אין כל רע בלשרת.
אני יודעת את זה. אני אפילו נהנת לשרת.
אז למה מול הקטן זה שונה??
למה שם אני נזרקת אחורה למקומות החשוכים שלא עושים לי טוב? שגורמים לי לעמוד על הרגליים האחוריות, לבעוט חזק בלי הבחנה?

הקול שלך, גם כשהוא לוחש, גורם לי ברגע לנזול.
אני בוכה. ובאוזן אתה מזכיר לי את הדרך. מזכיר לי שאני עדיין במלחמת הישרדות.
ושחשוב שאשנן לעצמי ש-לו, מותר. לדרוך, ולבקש, לכעוס, לרדות, ולצפות.
כן, כי אני כאן בשבילו.
הוא באמת יקר וחשוב לי. כדאי להתמקד בזה. במקום בחוסר האונים או בתחושת אוזלת היד שמלווים אותי קבוע בזמן האחרון.
אני עושה כמיטב יכולתי. אני יכולה, מותר לי, גם להשתעבד. כמ שאני יודעת ואוהבת. מותר לי להיות גם בתחתית הרשימה. זה בסדר.

עכשיו, הראש שלי כואב, בגלל שלא פרקתי לגמרי עד הסוף. בגלל שהדמעות האלו מחכות להתפרץ החוצה לגמרי, בזמן ובמקום המתאים.