בוחרת בטוב

הרעד הזה, הבלתי נשלט, ברור לי שזה לא רק מהקור.
בדיוק כמו אתמול בערב, כששוחחנו, נתקפתי ברעד הזה, שמגיע במפתיע ודועך לאיטו במשך השיחה כשאני מתמקמת במקום הבטוח שלי..

האמת היא שלא עקבתי לגמרי אחרי המשפט של משה קצב, רק התעדכנתי בנקודות.
עכשיו כשכל הרפש מוגש לנו בצורת השיחות שהוקלטו בינו לבין אחת המתלוננות, הגועל הזה רק מסביר לי למה העדפתי שלא להתעניין בפרטים, זה שם אותי במקום לא טוב, זה מחדד לי את התחושה שהביאה אותי לכתוב את הפוסט הקודם.
ואני רק שומעת אותך לוחש לי: " את לא שם". אני יודעת. לגמרי יודעת. אני לא שם. כבר לא שם.
ובכל זאת... הרעד הזה והדמעות שלא מרפות.

והמסקנה הזו שחוזרת על עצמה בכל פעם מחדש, לא משתנה: יש כאב שלעולם יכאב.
ממש כמו שפוליקר אומר : פחות, אבל עוד כואב!