המילים בהן הסתיימה השיחה שלנו אתמול השאירו אותי חסרת אוויר. דרך הטלפון שמעת את נשמתי נעתקת. ורק אמרת :תנשמי!
הריגוש הזה שאתה מעורר בי מביא אותי כל פעם אל הקצה, מזכיר לי שאני יכולה יותר.
האמירה שלך שמחלחלת בי מאתמול הביאה את סף הגירוי שלי למקום נמוך מאוד, וכל דבר היום הצליח להדמיע אותי.
הידיעה שאני שלך, שאני חלק ממך, שאני מחוייבת לשמור ולכבד ולהעריך, בלי טיפת גנאי, באהבה ובקבלה מוחלטת, בדיוק כמו שאני אוהבת אותך, מאסטר שלי, גורמת לי להיות גאה כ"כ בבחירה שלך בי, ממלאת אותי רצון למלא כל דרישה והוראה שלך, בשלמות ובדייקנות, בלי התפשרות.
וכמובן, יש את החשש הזה שלא אכשל חלילה בתפקיד.
לשמור על חפץ של מאסטר- זה לא דבר של מה בכך.
אני כותבת וההתרגשות שלי מטפטפת דרך העיניים.. האמון הזה שלך בי, האהבה והדרך המדהימה שלך, לא יכלתי לבקש לי ידיים טובות יותר.
אני סוגרת היום שנה עם הישגים מרשימים! עם למידה ענקית על היכולות שלי.
כמות האהבה שהורעפה עלי היום היא בלתי נתפשת. קשה לי להכיל. ויותר מזה, אני עדיין מתקשה לעכל ולקבל שזה אמיתי. שבאמת ישנם כ"כ הרבה אנשים שבשבילם אני מיוחדת ומקסימה ומעוררת השראה.
לפני 12 שנים. 24 ביולי 2012 בשעה 17:13