בוחרת בטוב

מה שנשאר לי מהיום הזה הוא עצב אחד גדול.
רגע של חוסר שימת לב והחלקה במדרון שמו לפני מראה שבעצם, לא למדתי דבר.
או ליתר דיוק, שכשהגועל מכה לי בפנים ואני שוכחת איך לנשום, אני חוזרת להיות אותה נערה/אישה
עוקצנית, זועפת, מרירה ומאשימה, את כל העולם כמובן, אבל בעיקר את האנשים הקרובים לי, המשפחה שלי.
אני לא חוזרת למקום של הילדה הקטנה זו שפוגעים בה. אני כבר אחרי.. במקום ההוא שהסתובבתי כמה שנים, אחרי ש"העזתי" לפתוח את הפה ולעצור את החרא הזה מלהמשיך.
סתמתי את הפה שלי כדי לא להרוס חלילה לאף אחד את האידיליה הנפלאה הזו של משפחה נהדרת.
כדי לא להרוס לחרא שבדיוק עמד להתחתן. שתקתי ואני עדיין שותקת. חבל להרוס משפחה שלמה בכמה מילים. אבל להבין שזה בעצם היה מובן מאליו.. גם אז, גם היום, אני עומדת במטבח עם אמא שלי ומטיחה בה ששתקתי מספיק ואם אני אפתח את הפה שלי, יהיה לא נעים, בלשון מעטה.
אז היא, בדיוק כמו אז, אומרת, מה שהיה היה. די עבר. בשביל מה לך?
לה זה נגמר עוד לפני שזה התחיל. זו אני שנדפקתי, תרתי משמע.
היא לא יכולה להעלות בקצה דעתה שהחיים שלי נהרסו אז.. אין גם טעם לנסות להסביר לה.

העצב הזה מכה בי מבפנים. אפילו עכשיו, כשקיבלתי הזמנה למיונים לקורס שאני מאוד רוצה בו, וזה אמור לרגש אותי.. העצב והשנאה הזו שמאסטר התיר לי היום, באופן חד פעמי, חזקים יותר.