עוגת גבינה פירורים נחה לה במקרר. כזו שאתה אוהב, וכזו שאני אוהבת להכין לך.
היא נעשתה באהבה, אם כי היא לא מיועדת לך.. עצמתי עיניים ודמיינתי שאני אופה אותה עבורך.
מחר חג והמוןןןןןןןן אנשים, חלקם אהובים עלי, חלקם פחות, ויש כאלו שבכלל לא.
אני אצטרך לזכור לנשום עמוק ולזקוף את הכתפיים.. גם אם מרגיש לי לבד שם מול כולם.
האיש הקטן שלי אמר לי בשישי, שהוא מעדיף להיות בחג עם אבא, אז למרות הרצון שלי וכל התוכניות, אמרתי לו שאני שמחה איתו במה שהוא בוחר. כך שבנוסף להכל, גם הוא לא איתי.
אתה תמיד אומר לי שמי שאוהב את עצמו, אף פעם לא לבד.. אני עדיין צועדת למקום הזה, ובלי להתאמץ אני יכולה לשמוע אותך אומר לי "תזיזי את התחת שלך ותעשי!"
ותיכף מתחיל הקורס הזה, ולי מתחיל לנקר בפנים, מה בכלל אני הולכת לעשות שם? האם זה הפחד הזה וחוסר האמון גורמים לי לרצות להרים ידים? שגורמים לי להרגיש לא שייכת ופחות מוכשרת מכולם?
למה אני לא מצליחה לראות את מה שהרבה מאוד אנשים מסביב רואים בי?