בשישי שעבר, כשהייתי ככה עוד עם הכאב הזה של לקלף שוב בפצע ובתחושת הבדידות, עם הדפוסים שמצביעים לי על הדרך למטה, עם הרצון הזה להרים ידיים ולוותר על הכללללללללל, אמרה האישה החכמה שמלווה אותנו בימי שישי שאנחנו צומחים מתוך הקושי.
המשפט הזה היה תזכורת שזה בסדר להחליק לפעמים למטה (וזה קורה לי די הרבה בתקופה האחרונה),
מן הרגשה כזו שהרגליים שלי רועדות על קרקע לא יציבה, ואז די הגיוני ליפול.
השאלה היא מה אני עושה משם, כשאני כבר יושבת על התחת. האם אני רוצה להמשיך לשבת וליילל? (ולפעמים זה נדמה כמו הדבר הכי קל לעשות.. אבל זה לא מקדם אותי לשום מקום)
או שאני מעיפה לקיבינימט את הדפוסים הישנים שלי שבאדיבותם הרבה עזרו לי במשך השנים לחרב כל דבר טוב, ולא נכנעת לקושי ולתחושת המיסכנות (שאגב, מרגישה הכי אמיתית בעולם)..
וכן, המציאות הזו לא פשוטה לי בכלל.. זה לא סוד.
אז אני,שוב, קמה על שתי הרגליים, כדי שאוכל לכרוע על ארבע מתוך בחירה, מלמעלה, ולא בגלל שאיכשהו זו התנוחה שבה מצאתי את עצמי.. אני יורדת על ארבע כי אני רוצה. כי אני רוצה בזה, תחתיך, שלך, כנועה וצייתנית (הפוך לגמרי מההתנגדויות שצמחו בי לאחרונה..)
מליון פעם אמרת לי שכל עוד מנסים-לא נכשלים. נכשל רק זה שהרים ידים.
אז אני לא מוותרת לעצמי, ולא מרימה ידיים. אני כאן. כדי להמשיך בדרך המדהימה שאתה מלמד אותי לצעוד בה.
שלך.
}{