הגשמת החלום

כל כך הרבה התרגשות ורגשות מנוגדים יש ביום הזה
הלב צוהל ומאושר מחזרתו של גלעד לבית והמשפחה
אך מעורב עם המון עצב וצער משני סיבות.

אחת כמובן המשפחות השכולות, אשר רואים את
מרצחי יקירהם יוצאים לחופשי.
נכון ששום דבר לא יחזיר להם את יקירהם, אבל
יש נחמה קטנה לפחות כשישבו מאחורי סורג ובריח
וידעו שפחות מרצחים מסתובבים שם בחוץ.

השני צער על המחיר הגדול ששילמנו ואנחנו לצערי
עוד נשלם בעתיד על כך, והרי הם עצמם מצהירים
על כך בגלוי מאוד, צריך להיות עיוור ואטום כדי לא לדעת זאת.
אי אפשר להתעלם מכך שהם יחזרו למעשיהם הנתעבים
ומה נגיד לאותם משפחות החדשות שיכנסו לשכול?

ובל נתעלם מכך שרק נתנו להם זריקת עידוד להמשיך
ולחטוף כי אנחנו לבסוף נכנעים. תשימו לב שגם המחיר
שהם דורשים כל פעם עולה ועולה. ומה עם אותם חיילים
שחרפו את נפשם כדי לתפוס את בני העוולה האלה?
דמם מותר?

כל הזמן שואלת את עצמי, האם דמו של אחד שווה יותר
משל דמם של כל כך הרבה נרצחים,יקירהם והנפצעים?

לא זוכרת איזו אמא זו הייתה שאמרה לא להחזיר אף אחד
חי תמורת בנה, בעיניי זה שיא של האצילות הנפש שיכולה להיות
לחשוב על העם כולו ולא רק על עצמה.

הלב מתפוצץ משני הרגשות המנוגדים אך נמצאים באותו הזמן בתוכי.