אז הייתי בתוך חליפת zentai שחורה שלמה למשך הערב, שישי האחרון, קינקי סלון, למי שלא עוקב..
מעניין הקטע, אני אדם קלסטרופובי. וכיף לי קשורה. רגע, לא קשור.
באמצע הלכנו הצידה, טי הוריד לי את החלק שכיסה את הפנים כי נהיה לי מחניק. נראה לי שנהיה לי מחניק במיוחד כשאני לא רואה כלום - נגיד כשהפנים שלי מול הדלפק של הבר וכל שדה הראייה שלי חסום. אז לפני שהוא הוריד, הורדתי את עצמי לרגליו. ושם הייתי, מרוגשת כנערת בית-ספר, אח, איזה קונוטציות! ואמרתי לעצמי לעלות, מאסטר הרי עומד משועמם מחכה שאסיים להשתפח לרגליו ולהרגיש כולי נחותה לתחתיתו של הכוח הגברי העצום הזה. והיה לי קשה לעלות.
מנטלית. אמרתי לו, אפילו להסתכל בעיניים של אנשים היה לי קשה אחר כך. הייתי איזה עציצון ביישן עד שהמוזיקה, טרק אחרי טרק, הוציאה אותי מזה. שוב תודה דיאבלו כפרה.
גררררררר.
* הרמיזה בכותרת כמובן ל- Watchmen האגדי
לפני 15 שנים. 19 באפריל 2009 בשעה 22:13