הזיות על סטיות

טוב, נו, גמני

http://quizfarm.com/quizzes/Sex/poeticthinker/do-you-have-an-inclination-for-bdsm/


You Scored as Degradation Lover


Degradation Lover
89%
Exhibitionist / Voyeur
82%
Experimental
82%
Bondage
71%
Submissive
71%
Masochist
68%
Switch
50%
Sadist
43%
Dominant
21%
Vanilla
4%
[url]

חזרתי הביתה מהעבודה באחד מימי השבוע. הלכתי במרץ ופתאום הרגשתי, או יותר נכון שמתי לב ל-.

נעליים עם עקב (אמנם לא גבוה), חגורת מותן לוחצת מעט, חצאית צמודה, חזייה עם ברזלים שנושאים בגבורה את העול.
ככל שאני מקפידה יותר על לבוש אלגנטי והולם לגילי ולתפקידי בעבודה, אני מכניסה עצמי מרצון לסד עינויים מודרני, אפילו שהוא לא בלתי-נעים.
בכלל, דווקא לבחורה שאוהבת בונדג' ומחוכים הייתם חושבים שלא תהיה בעיה להסתובב כל היום עם בגדים מגבילי-תנועה.
אבל, וזה הרבה אבל, יש משהו בהגבלה הפיזית הזו שעוזר לי גם להתנהל באלגנטיות מאופקת לאורך היום. לא רק מבחינת הצעדים הקטנים יותר או הבטן ששאובה פנימה.

כשלובשים בגדים שמגבילים, קל יותר לא להתפתות לפיצה בצהריים אלא לדבוק בסלט המתוכנן. קל יותר להקשיב למי שמולך עד סוף המשפט שלא נגמר למרות שמרגע פתיחת הפה היה ברור שהוא אידיוט גמור.
כשלובשים בגדים שמונעים תזוזה פראית, מרגיש פחות טבעי להרים את הקול. או להגיד "אני הולכת להשתין" במקום "אני כבר חוזרת".

ועד כמה שהמסקנה הזו ישנה (כמה זמן עבר מאז שנות הששים?) וידועה למי שרצה לדעת, היה לי מרעיש לרגע להרגיש את זה על בשרי.
איך הצלחה, נשיות, אלגנטיות, איפוק ועינוי עצמי מתכנסים להם יחדיו בהרמוניה.
והרגשתי כמו המון נשים אחרות, שנהנות עד אינסוף מלהיות כמו שמצפים מהן.
וזה היה מוזר.

אחרי ארוחת ערב מצויינת, חנינו כמה מטרים מהכניסה למועדון המחוגה לשעבר. אולי בגלל היין, היה לי דחף לצעוד ברחוב עד המועדון עם חוטיני וחזייה. ואולי לא קשור ליין.

לכבוד הערב האוריינטלי, הרעלה המרוקנית נשלפה מהארון, אני תוהה האם החיבור עם ירכוני הרשת האדומים היה מלאכותי? ניחא.

היתה מסיבה מוצלחת כמעט מכל בחינה - המועדון נראה קצת כמו חורבה כשהיה עדיין חצי ריק, אבל חורבה עם אופי. כשעלינו למעלה, איזו הפתעה, חדרי משחקים מצויידים, מופרדים, פשוט מצויין. ככה צריך לעשות במסיבות של הקהילה!! (ע"ע הדאנג'ן, מה לעשות, הוא עדיין מודל לחיקוי).
המקום התמלא באופן עקבי החל מחצות וחצי, והיות וגודל החלל היה ממש בול, הרגיש מלא אך לא צפוף. היה חם, אבל אותרה פינה ברחבת הריקודים עם בריזה רצינית. בכל מקום חוץ מהפינה היה חם. רקדתי בטירוף, המוזיקה היתה מצויינת.

מבחינתי הנפילה היתה הווליום של המוזיקה, שהתחיל ממש חזק ורק עלה משם למכאיב באוזניים, גם עלייה לקומה השנייה לא פתרה את זה. אני מדברת על רמה שצריך לצעוק אחד לשני באוזן. כמו ש- T ציין, חוץ מזה שזה לא כיף לצעוק ולקבל כאב ראש, זה גם ממש רעיון רע לעשות סשנים עם כזה רעש. פשוט לא שומעים כלום. אבל למה סשנים הם שיקול במסיבה, נכון??

כשראיתי את החדרים בקומה השנייה, אמרתי, וואלה, יש מקום לשחק. אבל הווליום הקרחניסטי הוא לא רומנטי, לא מאפשר שיחה בשום צורה, ולא מעודד משחק. אני לא יודעת מה דעתי על היחסים בין מסיבה רווית-אקשן קינקי למסיבת ריקודים. כי כשהייתי במסיבות סוטות וזימתיות במיוחד, והיה מישהו אחד על הרחבה, היה בזה משהו קצת מבאס. אבל אם ממש רוצים לבחור בין א' ל- ב', לא הגיוני לבחור בסיבה לשמה התכנסנו? (רמז- לא ריקודים).

בסופו של יום, אני והבייבה שלי נכנסנו למקום פרטי משלנו, בו כלום לא היה רלוונטי.

מה יש לי
זו הפרעת קשב וריכוז כנראה
מוח כמו מסננת
צעדי ריקוד אובססיביים כדי להמנע מפגיעה בטעות בדבר האחד שעלי לעשות בכל רגע נתון

אני לא באמת הולכת לעשות אבחון.
זה יקר
ויש לי תחושה שאני אעבור את האבחון, כי במבחנים אני סופר-ממוקדת.

נראה לי
שאעשה מגבית לריטאלין מכל חבריי מוסחי-הדעת
ואתחיל להתנסות עם מינונים.

הלילה שיש לפני הוא קצת ידוע מראש והרבה לא צפוי.
אני יודעת איפה אני הולכת להיות, עם מי אגיע לשם, מה אלבש (חלקית)
אני יכולה לנחש כמה אנשים שאפגוש

אני לא יודעת מה אחווה, מה יעשו לי, איך ארגיש תוך כדי
איך הכאב יהיה לי היום - מזון לנשמה, סבל צרוף בדרך אל העונג, מבחן לעצמי, מתנה מאדוני
איך אנשים יגיבו (כבר קרה מקרה בו מישהי צעקה "אתה מרביץ לה ממש חזק!" ופשוט קמה והלכה..)
האם אהיה במצב רוח לג'קוזי בסוף הערב
אילו הפתעות "ההפקה" מכינה שאני עוד לא יודעת עליהן

הקינקי סלון כבר הפך להיות לי סוג של בית, כבר כתבתי כאן, אבל אי אפשר לחצות את אותה מסיבה פעמיים,
כל פעם המסיבה שונה,
הגבר שאיתי שונה*,
וכל פעם אני שונה.


* - לא, לא כמו גבר אחר בכל פעם...

אז הייתי מגש.
הפעם, למסיבה עצמה (קינקי סלון למי שמתעקש לא לעקוב) הגעתי בלבוש מלא ואפילו לא בצבעי העצמאות, T חשב שיהיה מגניב להראות את הטרנספורמציה באירוע עצמו. צודק.

רק שני אנשים שלחו אותי להתפשט עם הגעתי, כדי שעולמם יחזור להיות הגיוני 😄

אז הייתי מגש.
אני זוכרת, בפעם השנייה שלבשתי את חליפת הזנטאי, השתלטה עלי מין תחושה מיידית וברורה כזו, של "אני יצור".
אז הפעם, עם הפיכתי למגש, התחושה שהשתלטה הייתה "I'm a thing".. אני דבר כזה עם מטרה ופונקציונליות. אני המגש עם קערית הבייגלה עליו!

כשהלביש עלי את כיסוי הראש (שכבה ראשונה ניילון נצמד, שכבה שנייה duck tape שחור) עולמי הלך והפך מטושטש ויחד עם זאת מחודד. הקולות של משיכת הסרט הדביק השחור על הראש היו מצמיתים, חזקים ועם השפעה חזקה עלי, ככל ששמיעתי השתנתה. מוזר, אבל הרגשתי שאני יכולה לשמוע רק טרבל, בלי בס או יותר מדי פרטים אחרים. בעיקר טרבל. עם זאת, היה קל יותר להתרכז במטרה, להתהלך בחדר בלי ליפול, בלי להפריע ולהגיע לכולם, כשהשמיעה פחות חדה והלסת נעולה בסרט דביק והראש ממוסגר.

כמגש, תפקידי היה ברור ועולמי - פשוט. כדבר, לא היו לי העדפות, לא הרגשתי בהבדל בין אדם אחד לאחר, גם אם חלקם ידידים וחלקם זרים.
עניין אותי לראות תגובות שונות, אנשים שתפסו אותי בבירור כאדם, הם אלה שאמרו תודה אחרי שלקחו בייגל, והסתכלו לי בעיניים. הגבתי בנימוס אבל היה לי מוזר. והיו כאלה, יותר ממה שהייתי מנחשת שיהיו, שתפקידי כחפץ השתלב בטבעיות בעולמם וניגשו אלי, קראו את ההוראות "קח אחד. זה כדאי" ולקחו אחד. שם אני כאדם לא היה פונקציה. שם היה נחמד.

התמונה מפעימה אותי.
כאוהדת אדוקה של מגזין Bizzare של john wiilie, האסתטיקה היתה מושלמת לטעמי- החוסר בידיים, המבט המעושן בעיניים, נעלי העקב שנראות מרחפות כשהן פרונטליות. אחת התמונות הבודדות שלי אי פעם שלדעתי אין בהן רבב, ואני אסירת תודה על זה לגמרי לגמרי!!!!!!

בוקר.
מתוך שינה הוא לוקח את היד שלי ושם על איברו הערני.
"תראי, הבאתי לך ארוחת בוקר למיטה!"

:)))))

אז הייתי בתוך חליפת zentai שחורה שלמה למשך הערב, שישי האחרון, קינקי סלון, למי שלא עוקב..
מעניין הקטע, אני אדם קלסטרופובי. וכיף לי קשורה. רגע, לא קשור.

באמצע הלכנו הצידה, טי הוריד לי את החלק שכיסה את הפנים כי נהיה לי מחניק. נראה לי שנהיה לי מחניק במיוחד כשאני לא רואה כלום - נגיד כשהפנים שלי מול הדלפק של הבר וכל שדה הראייה שלי חסום. אז לפני שהוא הוריד, הורדתי את עצמי לרגליו. ושם הייתי, מרוגשת כנערת בית-ספר, אח, איזה קונוטציות! ואמרתי לעצמי לעלות, מאסטר הרי עומד משועמם מחכה שאסיים להשתפח לרגליו ולהרגיש כולי נחותה לתחתיתו של הכוח הגברי העצום הזה. והיה לי קשה לעלות.
מנטלית. אמרתי לו, אפילו להסתכל בעיניים של אנשים היה לי קשה אחר כך. הייתי איזה עציצון ביישן עד שהמוזיקה, טרק אחרי טרק, הוציאה אותי מזה. שוב תודה דיאבלו כפרה.
גררררררר.

* הרמיזה בכותרת כמובן ל- Watchmen האגדי

כמו בשיר של מתי כספי ואהוד מנור, יש ימי שישי שהם הרפתקה, עם רמות אדרנלין של נער בן 16 שיוצא לשתות בפעם הראשונה (טוב, אולי היום זה 13 כבר) וההתרגשות שלפני גם היא בשמיים.. תחושה של לך תדע מה יהיה.

מחר יום שישי, שוב בסלון הקינקי, חליפת גוף שלמה (כולל ראש) שחורה ומבהיקה, במידה שלי. התרגשות.

אמר הבייבה: "יש משהו בפאה, או תחפושת, שמוציא המון מהבנאדם".
ואני חשבתי: "יש משהו בג'ין וטוניק, ואחיו התאום אחריו, שמוציא המון מהבנאדם".
והגוף שלי אמר: "יש משהו במוזיקה טובה, שעושה לך את זה, שמוציא המון מהבנאדם".

אז היה אצל דיווה פ33ות לג2ות, דיאבלו על עמדת המדג'ה (תקווה אמיתית להפגנת בגרות שרק תעשה נפלאות לסצנה הקטנטונת שלנו) שהביא אותה בשירים אחד אחד 😄
והייתי קלאופטרה, כנראה שהפאה עשתה את שלה, אני ספרתי חמישה אנשים שלא זיהו אותי בגללה (מזל שבדקתי, אחרת הייתי סתם חושבת שאף אחד לא רוצה להגיד לי שלום...) ושאר התחפושת שאני ובייבה עשינו בלחץ אופייני באה ממש בטוב אחרי הכל.
הכנו pasties מוזהבים לציציי הביישנים, או כמו שלולי אמרה "זה נראה כמו פטמות חומות ענקיות" - גדול!! אנשים צריכים להשקיע יותר בתחפושות לאברי המין שלהם, מה, רק לפרצוף מגיע??

ובאמת המוזיקה סחפה, בייבה ביקש לי את אקווריוס, וכשדיאבלו נענה, כי זה באמת התאים ברגע מסוים, התחלנו להתפתל על רחבת הריקודים כאילו הסיקסטיז נמשכים כבר חמישים שנה. ותכלס, לרקוד לצלילי הפסקול של שיער עם פאה באורך מטר היה חוויה מכוננת.

ג'קוזי החטאים היה פושר למדי, אבל העוסקים במלאכה חיממו אותו ידנית. דרך ראויה ביותר להוריד את הקלוריות של ארוחות החג.