הזיות על סטיות

אז הייתי מגש.
הפעם, למסיבה עצמה (קינקי סלון למי שמתעקש לא לעקוב) הגעתי בלבוש מלא ואפילו לא בצבעי העצמאות, T חשב שיהיה מגניב להראות את הטרנספורמציה באירוע עצמו. צודק.

רק שני אנשים שלחו אותי להתפשט עם הגעתי, כדי שעולמם יחזור להיות הגיוני 😄

אז הייתי מגש.
אני זוכרת, בפעם השנייה שלבשתי את חליפת הזנטאי, השתלטה עלי מין תחושה מיידית וברורה כזו, של "אני יצור".
אז הפעם, עם הפיכתי למגש, התחושה שהשתלטה הייתה "I'm a thing".. אני דבר כזה עם מטרה ופונקציונליות. אני המגש עם קערית הבייגלה עליו!

כשהלביש עלי את כיסוי הראש (שכבה ראשונה ניילון נצמד, שכבה שנייה duck tape שחור) עולמי הלך והפך מטושטש ויחד עם זאת מחודד. הקולות של משיכת הסרט הדביק השחור על הראש היו מצמיתים, חזקים ועם השפעה חזקה עלי, ככל ששמיעתי השתנתה. מוזר, אבל הרגשתי שאני יכולה לשמוע רק טרבל, בלי בס או יותר מדי פרטים אחרים. בעיקר טרבל. עם זאת, היה קל יותר להתרכז במטרה, להתהלך בחדר בלי ליפול, בלי להפריע ולהגיע לכולם, כשהשמיעה פחות חדה והלסת נעולה בסרט דביק והראש ממוסגר.

כמגש, תפקידי היה ברור ועולמי - פשוט. כדבר, לא היו לי העדפות, לא הרגשתי בהבדל בין אדם אחד לאחר, גם אם חלקם ידידים וחלקם זרים.
עניין אותי לראות תגובות שונות, אנשים שתפסו אותי בבירור כאדם, הם אלה שאמרו תודה אחרי שלקחו בייגל, והסתכלו לי בעיניים. הגבתי בנימוס אבל היה לי מוזר. והיו כאלה, יותר ממה שהייתי מנחשת שיהיו, שתפקידי כחפץ השתלב בטבעיות בעולמם וניגשו אלי, קראו את ההוראות "קח אחד. זה כדאי" ולקחו אחד. שם אני כאדם לא היה פונקציה. שם היה נחמד.

התמונה מפעימה אותי.
כאוהדת אדוקה של מגזין Bizzare של john wiilie, האסתטיקה היתה מושלמת לטעמי- החוסר בידיים, המבט המעושן בעיניים, נעלי העקב שנראות מרחפות כשהן פרונטליות. אחת התמונות הבודדות שלי אי פעם שלדעתי אין בהן רבב, ואני אסירת תודה על זה לגמרי לגמרי!!!!!!