חזרתי הביתה מהעבודה באחד מימי השבוע. הלכתי במרץ ופתאום הרגשתי, או יותר נכון שמתי לב ל-.
נעליים עם עקב (אמנם לא גבוה), חגורת מותן לוחצת מעט, חצאית צמודה, חזייה עם ברזלים שנושאים בגבורה את העול.
ככל שאני מקפידה יותר על לבוש אלגנטי והולם לגילי ולתפקידי בעבודה, אני מכניסה עצמי מרצון לסד עינויים מודרני, אפילו שהוא לא בלתי-נעים.
בכלל, דווקא לבחורה שאוהבת בונדג' ומחוכים הייתם חושבים שלא תהיה בעיה להסתובב כל היום עם בגדים מגבילי-תנועה.
אבל, וזה הרבה אבל, יש משהו בהגבלה הפיזית הזו שעוזר לי גם להתנהל באלגנטיות מאופקת לאורך היום. לא רק מבחינת הצעדים הקטנים יותר או הבטן ששאובה פנימה.
כשלובשים בגדים שמגבילים, קל יותר לא להתפתות לפיצה בצהריים אלא לדבוק בסלט המתוכנן. קל יותר להקשיב למי שמולך עד סוף המשפט שלא נגמר למרות שמרגע פתיחת הפה היה ברור שהוא אידיוט גמור.
כשלובשים בגדים שמונעים תזוזה פראית, מרגיש פחות טבעי להרים את הקול. או להגיד "אני הולכת להשתין" במקום "אני כבר חוזרת".
ועד כמה שהמסקנה הזו ישנה (כמה זמן עבר מאז שנות הששים?) וידועה למי שרצה לדעת, היה לי מרעיש לרגע להרגיש את זה על בשרי.
איך הצלחה, נשיות, אלגנטיות, איפוק ועינוי עצמי מתכנסים להם יחדיו בהרמוניה.
והרגשתי כמו המון נשים אחרות, שנהנות עד אינסוף מלהיות כמו שמצפים מהן.
וזה היה מוזר.
לפני 14 שנים. 3 בספטמבר 2010 בשעה 13:39