ציור גוף

החיים זורמים. עבודה רודפת עבודה, המשפחה דורשת את שלה ובינתיים דבר לא נעשה. לא קשר, ולא שליטה ולא נשלטות. אמרו לי ש"זה לוקח זמן" ו"צריך סבלנות". אני מבין את זה. יותר מזה, אני מבין שאני בתהליך ויש משהו בריא באיטיות הנמשכת הזו שכבדה על עפעפיי (לאה גולדברג גם היתה בעניין של סאדו-מזו לא?), בינתיים אני מאמץ לעצמי מילים חדשות, עמדה חדשה לגבי דברים, בורא יש מאין (או יש מיש-קצת) את הצד החבוי הזה שבי.
ובכל זאת, לא מדובר פה בתכיפות של "ילבש שחורים וילך לעיר אחרת" אלא באיזו עלייה של סף המתח שמעוררת ציפיה (נאצר מחכה לרבין אי אי אי...) - מכאן זה נראה בלתי אפשרי, מכאן אני במצב של שוליים - כולם בבריכה ואני על שפתה (מזכיר של פוגל, לא?), איפה היא כבר?